מועצת העיתונות ועיקרון השוויון

לפני מספר שנים פרסם (לטענתו בעקיפין וללא ידיעתו) העיתונאי אבירם זינו צילום מסך של הודעת ווטסאפ שקרית שקיבל מתנ"צ אפרים ברכה ז"ל. אפרים ברכה כבר לא היה בין החיים כאשר הפרשה הזו התפוצצה. מועצת העיתונות געשה, מדובר בחשיפת מקור, טענה נשיאת מועצת העיתונות שהיא שופטת עליונה בדימוס. לראשונה, לדעתי, בתולדות מועצת העיתונות, קראה הנשיאה פומבית לגורמי עיתונות להתלונן בפני המועצה על-מנת שאבירם זינו יעמוד לדין אתי בפני בית הדין המשמעתי של המועצה. תלונה כזו לא אחרה לבוא, אך בדיקה במרשם התושבים עלתה שהמתלונן הזה אינו קיים כלל. לא פחות משבעה חברים בכירים במועצה נכנסו בנעליו של אותו אלמוני פלמוני, בית הדין התכנס, נערך דיון מקיף והוחלט שאבירם זינו הפר את תקנון האתיקה תוך גילוי מקור, והוטלו עליו סנקציות בשל אותה הפרה. מי שזוכר את האירוע זוכר איך הפך אבירם זינו מעיתונאי אלמוני (לחלק ניכר מהציבור) לבובת הוודו של השמנה והסלתה בישראל. מעיתונאי מן השורה, לאויב העיתונות. ואז, באפריל השנה פרסם רביב דרור תמונת ווטסאפ של מסך שקרי שקיבל מתמר זנדברג אך כמה חודשים לפני כן. פניתי לתמר זנדברג לשאול אם נתנה רשותה, והיא לא השיבה. פניתי לרביב דרוקר על-מנת לבדוק אם קיבל רשות – השיב לא לעניין לטעמי, בכל מקרה הוא לא התייחס לשאלתי אם קיבל רשות. אז התלוננתי במועצת העיתונות, דין דרוקר כדין זינו לא כן? לא אמרנו מדינה שוויונית? לקח למועצה קצת זמן, ולאחר מספר נדנודים הודיעוני מהמועצה כי פנו לחברת הכנסת לצורך בירור, ובירכתי על הבירור הזה. אינני יודע אם התייחסה ואיך, אך בחלוף עוד זמן נדנדתי שוב, ואז הודיעה לי המועצה שהתלונה הועברה לעיתונאי דרוקר לצורך מתן התייחסות. שוב חלף זמן, שוב נדנדתי, ואז הודיעוני כי תלונתי נגנזה והנימוק סותר לטעמי חזיתית את אחד הנימוקים המרכזיים בהחלטת בית הדין בעניינו של זינו. ערערתי על הגניזה, התלונה נבדקה שוב, ושוב קיבלתי הודעת גניזה, הפעם מנימוק אחר, אף הוא סותר לטעמי את עניינו של זינו. על-אף שההחלטה בעניין זינו (בה היו מעורבים לפחות 11 מבכירי המועצה: הנשיאה שדחפה פומבית לתלונה, 7 מתלוננים ושלושה שופטי בית הדין), עניינו של זינו לא הוזכר אפילו פעם אחת בתשובותיה של המועצה אלי, מה שמעיד לטעמי על חוסר הרצינות הקיצוני של התשובות האלה. גוף אתי/משמעתי (גם בשלב החלטות מקדמיות על הסף) חייב להתייחס לתקדימים בולטים וצועקים לשמיים, בייחוד אם הם במוקד המוקדים של ההליך, בייחוד אם המסקנות שהוא מסיק סותרות על פניהן באורח חזיתי את התקדים, ואם הגוף המשמעתי/אתי אינו עושה כן הוא בעצם מודיע לטעמי שאין לו מה לומר. ניתן אך להתפלא שכך מיישמת מועצת העיתונות את עקרון השוויון.