רע מאוד להיות חולה במדינת ישראל. זאת ידעתי גם בלי בדיקה. אלפי מיטות חסרות בבתי-החולים הציבוריים. המחסור העצום במיטות יוצר עומס וצפיפות במחלקות האשפוז של בתי-החולים. כתוצאה ממנו אין די רופאים, אחיות, טכנאים וסגל, שיטפלו בחולים במחלקות העמוסות מדי.
אסור להתאשפז בימי שישי, יעץ לי צבי, ידידי, שאשתו אחות בגמלאות. מאותה הסיבה אסור להתאשפז בערב חג.
ביום שישי, 21 בספטמבר 2018, החל מקבץ מדהים של שבת ושל חג הסוכות. כלומר, מוטב היה להתרחק באותם הימים מבתי החולים. מי שיכול מסגל הרופאים, האחיות והצוות נמצא בחופשה, והמחלקות העמוסות ממילא כרעו תחת העומס.
עקרונות לחוד ומציאות לחוד. בצוהרי יום שישי, 21 בספטמבר 2018, פינה אותי אמבולנס לבית-החולים שיבא בתל-השומר. הגעתי למיון, ושם הפקידו אותי אנשי מד"א בידי עובדים יעילים מאוד בחליפות סגולות. הפנו אותי מיד לחדר הלם. אחיות, טכנאים ורופאים כרכרו סביבי, ולקחו ממני דם, ומדדו מה שמדדו - עד שהתברר, שמצבי אינו קריטי. הוצאתי למיטה במיון - עד שתתפנה מיטה במחלקת אשפוז; ושם אכלתי צהריים ממה שנותר על השולחן - פרוסת לחם, לבן וגבינה. בינתיים הגיעו אל ספי חדר המיון עוד אמבולנסים.
כיוון שאושפזתי לפני כשנה וחצי בפנימית א׳, שלחו אותי שוב למחלקה. אחרי כשעתיים במיון הוסעתי במבוכי בית החולים. בשעה חמש בערך נחתי בחדר 3 - מול תחנת האחיות של מחלקה פנימית א'.
הקִרבה לתחנת האחיות לא עזרה לי במיוחד. רק אחרי כשש שעות (!), בסביבות השעה 11 בלילה, בדק אותי רופא תורן, למרות שכביכול נשלחתי לפנימית א׳ להשגחה - ניטור. רק אחרי ביקור הרופא, חיבר אותי אח למשגוח (מוניטור), ונעלם. כבר חצות, רציתי להירדם, וטרם קיבלתי אישור לבלוע את תרופותיי ללילה. מרוב עייפות, נרדמתי בלי תרופותי. בבוקר אמרה לי אחות, שלמרות בקשותי, אין לה שום הוראת רופא על מתן תרופות בלילה. לעומת זאת, הייתי צריך להסביר פעמיים-שלוש את סדר תרופותי לבוקר, שלשם שינוי אושרו על-ידי הרופא.
אני חולה ותיק ועתיר ניסיון. בכיסי דף מעודכן של כל תרופותי, ואל ייקל הדבר בעיניכם: כצרכן כבד של תרופות, אני יכול לפרנס משמרת ב׳טבע׳.
השחרור מהמשגוח סוף טוב הכל טוב (רק לאותו הבוקר, מסתבר), וקיבלתי את כל תרופותי עד לארוחת הבוקר המזוויעה, שהוגשה באיחור (בכל זאת, זו הייתה שבת). איני מצפה לארוחה גורמה במטוסים ובבתי-חולים, ובכל זאת שבר שיבא כל שיא אפשרי בנושא. אפילו התה היה פושר (בכל ארוחות הבוקר, שקיבלתי בשיבא, ולא רק בשבת), והחלקים הטובים בארוחה היו שלוש פרוסות לחם (שתיים קיבלתי כתוספת, לבקשתי), כוס לֶבּן וריבה.
אלא שאני בולע תרופה מסוימת כהקדמה לכל ארוחה, וכדי לבולעה הייתי זקוק להמיסהּ בכוס מים. אוזקתי למשגוח, ורק בפעם החמישית, שביקשתי מים, קיבלתי אותם, ובלעתי את תרופתי. באותה ההזדמנות קיבלתי מהאחות הסבר על הינתקות עצמית מהמשגוח.
בבוקר חזרה אשתי, שישנה בביתנו, והביאה עמה את תיבת תרופותי, ספרים, בגדים להחלפה וכמה דברים חיוניים.
זה היה לאחר ביקור הרופא, שבו ביקשתי להשתחרר לביתי. לא ראיתי שום צורך להישאר בפנימית א׳. הרופא אמר, שיעביר את בקשתי לרופא הבכיר. עד הערב לא שמעתי מהרופאים מילה. לקראת סוף היום הגיעו הרופא והרופא הבכיר, ובישרו, שבקשתי להשתחרר נדחתה. אישאר עוד יום לניטור ולהשגחה בפנימית א׳.
חזה דוחה מדבקות כדי לנטר את הלב, מצמידים לחזה חמש מדבקות, שאליהן מחברים מכשור, שאוסף מדדים שונים, ומעבירם לחדר הבקרה של המחלקה. לפיכך, מלא החדר בצפצופי משגוחים. אחרי כמה דקות, התרגלתי, ואפילו הצלחתי להירדם למרות הקולות.
אלא שחזי השעיר דחה בהתמדה את המדבקות, והן ניתקו ממנו. כלומר, שיבוש בניטור. אשתי דיווחה זאת לתחנת האחיות, וכעבור כשעתיים, רק כשהתחלפו המשמרות, הגיעה אחות לתקן את המצב.
במוצאי-שבת התברר לי, ששוב אין הוראת רופא לגבי תרופותי לליילה. החלטתי ליטול את תרופותי הרגילות, ללא הוראה. ממילא, חלק מהתרופות הללו לא היה במלאי המחלקה, ואשתי כבר הביאה את תיבת תרופותי מהבית כך שלא נזקקתי לתרופות, שניפקה לי פנימית א׳.
בוקר יום ראשון, ערב סוכות, נפתח בבלאגן עצום סביב תרופות הבוקר, שחולקו באיחור. כנראה, תוצאה של מחסור בכוח-עזר לרגל החג. בשלב מסוים, עשיתי דין לעצמי, ונטלתי את תרופותי מתיבת תרופותיי מבלי להמתין לתרופות, שתנפק לי המחלקה. אחות הביאה לי את התרופות, שהואילה פנימית א' לנפק לי, רק אחרי שסיימתי את ארוחתי - בשעה שחלקן אמור להקדים את ארוחת הבוקר.
נותרתי בפנימית א' לניטור. כנראה, רצו לחברני למשגוח הוֹלטֶר, שרושם את תפקוד הלב משך 24 שעות. אולם בערב חג סוכות לא עשו בשיבא בדיקות הולטר-לב. כלומר, לא היה מי שיחברני למכשור; ולכאורה, בזבזתי יום לשווא בפנימית א׳.
הביתה למרות שחדרי היה מול תחנת האחיות, כמעט שלא ראיתי אחות במהלך אשפוזי. גם רופאים ראיתי לדקות ספורות - כנראה, לצורך הפרוטוקול בלבד. כיוון שכך, החלטתי בצהריים לעזוב, אך לא היה רופא, שיכולתי לקבל ממנו אישור ומכתב שחרור. שוטטתי במחלקה, שבמסדרונותיה התרוצצו הרבה בני משפחה ואחיות ספורות. חדר הרופאים היה ריק ונטוש. לכאורה, כולם כבר יצאו לחופשת החג.
האם אבלה עוד יום של בטלה - דווקא בחג הסוכות - בפנימית א׳? החלטתי, שכשתגיע אשתי, בשעה חמש, אתלבש, ואסע אתה הביתה. האחיות נחרדו כשדיווחתי להן על כוונתי. שבתי למיטתי, והתחברתי למשגוח.
כעבור כשעה וחצי פקדו שלוש רופאות את מיטתי - מנהלת המחלקה ושתי רופאות צעירות, שליוו אותה. המנהלת אמרה, ששמעה, שאיני שבע רצון. הסברתי לה בפרוטרוט את קורותיי ביומיים של אשפוז במחלקתה, והדגשתי שוב את רצוני לשוב לביתי. הרופאה הבכירה הביטה בי במבט עצוב למשמע סיפורי. אחרי רגע הודיעה, כי החליטה לשחררני לביתי. הללויה!
התנתקתי מהמשגוח, והתלבשתי לקראת בואה של אשתי. כעבור כשעה וחצי הגיע אח, שנשא מכתב שחרור, והסבירו לי. כשהלך, הגיעה אשתי, ויצאנו בשמחה מפנימית א׳. את סוכות חגגנו בביתי, תוך חזרה לשגרה, אך הקפדה עירנית על מצבי.
אצלנו מתקנים רק אחרי אסון הימים 24-21 בספטמבר 2018 היו ימים קשים בבתי-החולים הציבוריים. חג רדף שבת, ומחלקות האשפוז היו עמוסות לעייפה כמעט בשיטת המיטה החמה. סגל חסר, ועל הכל ניצח צוות מצומצם. אומרים, שזה המצב התקני בבתי-החולים הציבוריים, ומוחרף בסופי-שבוע ובחגים. מישהו במשרד הבריאות צריך לשים לב לכך לפני שיארע אסון. אבל אצלנו מתקנים דבר רק אחרי אסון, או תאונה.
יתר על כן, הבנתי, שאסור להיות לבד באשפוז בבית חולים. את החולה צריך ללוות אדם, שיודע לדבר בצורה אסרטיבית, ולדרוש את המגיע לחולה, למרות מצוקת המחלקה.
והדבר החמור ביותר - שכבתי שלושה ימים בפנימית א' נטוש כאבן שאין לה הופכין, ללא יחס וללא התחשבות במצבי. רק כיוון שאני מנומס, לא חוללתי שערורייה. כמעט שלא ראיתי אחיות, ושוחחתי רק דקות ספורות עם רופאים. רציתי להבין מה גרם לאשפוזי. את זה יצטרכו רופאי בבית ("בקהילה", בסלנג הרפואי) לברר ולהסביר.
אומרים, שהתרופה הטובה ביותר הנה TLC (רכות, אהבה ודאגה). בימי אשפוזי בפנימית א' לא זכיתי לקבלהּ.
שלושה ימי אשפוז בפנימית א' בשיבא חיזקו את תחושתי, כי עדיף להיות בריא, ולהתרחק מבתי-חולים, אך האם זה צריך להיות כל כך נורא?!
