פרעות תרפ"א 1921, היו ראשית מלחמת הדמים של הערבים בישוב היהודי בארץ. האירועים הקשים הללו החלו בנווה שלום וביפו, ארבע שנים בלבד לאחר כיבוש הארץ על-ידי הבריטים. הפגיעה ביהודי העיר הייתה קשה. כ-9,000 פליטים יהודים נסו מיפו על נפשם, בימי הפרעות.
לאחר יפו עברו הפורעים לפתח תקוה ממנה נהדפו. אז עטו על ישובי הסביבה, בזזו ושרפו אותם עד היסוד.
הסיבוב הבא ביפו חל ביום ראשון, ב-19 באפריל 1936, בעיצומה של "ההבלגה", עט המון ערבי משולהב שוב על היהודים. כ-7,000 מהם ברחו ואז עברו הפורעים אל שכונות יהודיות סמוכות (כרם התימנים, מנשייה והרחובות הסמוכים). הפורעים הציתו בתים, חנויות ובתי-מלאכה. ביפו שוב לא התיישבו יהודים עד לשחרורה במלחמת העצמאות.
כשנה לאחר אירועי יפו ב-14 בנובמבר 1937, בעיצומה של ההבלגה, נרצחו חמישה פועלים יהודים שעל-שמם הוקם/הוקמה מאוחר יותר קיבוץ/התנחלות מעלה החמישה.
הטרור שהחל ביפו, התפשט כמו כתם דם, בכל רחבי הארץ, הוא נמשך למעלה משלוש שנים. מאות דונמים של שדות תבואה עלו באש, עצי פרי נעקרו ויערות נחרבו. במקביל באה ההתקפה על התחבורה: אבנים, פצצות ויריות מן המארב. הערבים קיבלו תגבורת בלוחמים ובנשק מהארצות הסמוכות (בעיקר מסוריה ומעירק). במקביל להתקפות על יהודים, הופנה הנשק הערבי גם נגד ממשלת המנדט הבריטי ("המרד הערבי").
שיאו של המרד הערבי היה בקיץ 1938. שדה התעופה בלוד, שעמד בבנייתו, הותקף ומתקניו עלו באש; רשת הטלפונים בחברון חובלה, חובלו מסילות הברזל והרכבות הפסיקו את מהלכן בין הערים הגדולות; תחנות משטרה נסגרו לאחר שהותקפו ונשקן נשדד; חובל הצינור שהוביל נפט מעירק לבתי-הזיקוק בחיפה והנפט שזרם בו עלה באש; עמודי הטלפון ברחבי הארץ חובלו והקשר הטלפוני ניזוק קשה.
המורדים הצליחו להשתלט על מרבית יהודה ושומרון וכן על עזה וסביבותיה (אזור A של היום). הם גבו מיסים, הקימו בתי דין של שדה ושלטו בתושבים ביד רמה. בחודש אוקטובר 1938 השתלטו על העיר העתיקה בירושלים, נעלו את השערים. מעל שער שכם הונף דגל ערבי. שוטרים הותקפו. תחנת המשטרה בעיר העתיקה הועלתה באש. רבו המקרים של רצח אישים ערביים שקראו למתינות והתנגדו למרד. למעשה ניצלו החוסיינים את שעת הכושר, לטעמם, וביצעו ביריביהם הפוליטיים (בעיקר ממשפחת נשאשיבי), טבח המוני, על-פי מיטב המסורת הערבית.
היהודים היו במגננה. ישובים הוקפו בגדרות. נקודות חדשות הוקמו אך ורק בשיטת "חומה ומגדל". חלונות האוטובוסים בתחבורה הציבורית כוסו ברשתות ולדפנותיהם חוברו לוחות פלדה. מספר הקורבנות הלך וגדל. בדיון שנערך במרכז מפא"י, אמר שאול מאירוב-אביגור (מראשי ההגנה): "אני רוצה קודם כל שהערבים יתחילו לפחד. שיתחילו לשמור על יישוביהם, והן לא הייתה כזאת עד עתה..."
אולם רוח ההבלגה שלטה בכל. זו הושתתה על נימוק מוסרי וגם פוליטי. אחד מנושאי הדגל הזה היה
דוד בן-גוריון. בן-גוריון טען כי תגובת-נגד יהודית תסייע לאיבה ולטרור הערבי להתחזק בקרב הערבים ותפגע במעמד היישוב היהודי בדעת הקהל באנגליה.
בעקבות תגובתה המאופקת של ההגנה, תבעה הנהגת היישוב מן הבריטים את חיזוק כוחה הצבאי (של ההגנה), שסבלה ממחסור חמור בנשק (בגדנ"ע התאמנו בקפ"פ - אלות עץ, שהיו אמורות להיות תשובה לנשק החם, שהיה בידי הערבים), על-ידי השלטונות.
אף כי חברי ההגנה קיבלו עליהם את צו ההבלגה והוכיחו נאמנות ומשמעת, חברים לא מעטים הביעו מורת רוח, במיוחד לנוכח מעשי רצח שפלים (טבריה, קריית ענבים), אולם לא הימרו את פי מוסדות היישוב.
אצ"ל נהג אחרת. תחילה נגד דעתו של העומד בראשו, זאב ז'בוטינסקי, ומשנת 1938 בהסכמתו. דוד רזיאל, ממפקדי האצ"ל בשנות השלושים, היה חסיד פעולות התגובה ובאחד ממאמריו הסביר את השקפתו: הוא אמר כי פעולות הגנה בלבד לא תוכתרנה בניצחון לעולם. אם תכלית המלחמה היא שבירת רצונו של האויב, ואת זאת אין להשיג מבלי לשבור את כוחו, טקטיקה הגנתית טהורה לא תשבור את כוחות האויב בשום פנים... שיטת הגנה כזאת, המאפשרת לאויב לתקוף כרצונו ולסגת כרצונו, להתארגן מחדש ולחזור ולתקוף - הגנה כזאת נקראת הגנה פסיבית וסופה מפלה וחורבן".
במהלך המאורעות קיבל המאבק צורה חדשה של פגיעה סלקטיבית בפוגע. כך נהגו צ'רלס אורד וינגייט ואנשיו (פלגות הלילה) בכפר חיטין. הם רדפו אחר הכנופיות, פגעו בהן ובבסיסיהן וערערו את ביטחונן. על כך אמר יצחק שדה: "אנחנו, מגיני העם האקטיביים איננו מבליגים. אנו הננו יום-יום במעשינו נגד הבלגה. אנו בעד פגישה עם האויב פנים-אל-פנים. אנחנו בעד התקפה על הבסיסים של הכנופיות. אנחנו בעד רדיפה אחרי השונא ומלחמה בו עד חורמה. אבל אנחנו נגד רצח...".
גם בהיבט המדיני נכשלה ההבלגה. בפני קובעי המדיניות הבריטיים לא עמדה כלל השאלה מה או מי יטה את כף המאזניים. הישוב היהודי ועוצמתו המוסרית המוכחת בעת ההבלגה, או הערבים עם עוצמתם המוכחת בשיבוש אורחות החיים בארץ ובאיום על אספקת הנפט. ובמילים אחרות: מוסר מול כוח. צדק מול אלימות. ידו של מי תהיה על העליונה?
התשובה ניתנה שחור על גבי לבן. דווקא על-רקע מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, ובניגוד לציפיות היישוב היהודי, פורסם אוסף המסמכים הקרוי הספר הלבן (1939). שכונה בפי דוד בן-גוריון "ספר המעל". לאחר כ-10 שנות הבלגה "מוסרית" לעילא, נחתה על היישוב היהודי המכה הגדולה. חל שינוי מהותי במדיניות הבריטית. מחולליו ביצעו פניית פרסה מוחלטת ממדיניותה הפרו-ציונית המקורית של בריטניה.
מאז אותה מדיניות הבלגה שנכפתה על לוחמי היישוב. עדיין נעשה נסיון, גם בתחילת מלחמת השחרור, להגיב באופן מינורי, על התקפות הערבים. נכבדים יהודיים הלכו להפציר במוכתרים הערביים לבל ילחמו ביהודים. אולם מעת שהתברר כי בסיבוב הלוחמה הזה, מתמקדים הערבים, בסיוע של צבאות ערביים, בגישה אסטראטגית חדשה, שעיקרה תפיסת שטחים (גוש-עציון, נהריים, נווה יעקב), שיבוש מסלולי נסיעה וניתוק ערים (ירושלים), חל שינוי מהותי בתפיסת הביטחון של הצבא. הוקמו יחידות חדשות (101, הצנחנים, הסיירות). תורת הלחימה שעמדה בבסיסן הייתה למעשה חזרה אל תפיסת הלוחמה של צ'רלס וינגייט: להעתיק את הקרב אל פתחו של האויב. להעדיף יוזמה על פני המתנה לאויבים התוקפים.
האומנם מתה ההבלגה? מסתבר שלא. במרוצת השנים חזרנו אל עקרונותיה. למעשה ההבלגה השתלטה על כל אורחות חיינו מאז יציאת צה"ל מלבנון.
כדי לסבר את האוזן ואת העין, אני מביא להלן דברים מתוך דיון בקבינט שהתנהל ביום... 3.12.06 (ממשלת אולמרט). הדברים נקראים כאילו נאמרו אתמול:
"בצל החלטת הקבינט להמשיך בהבלגה על ירי הקסאם, מחריפה המחלוקת בין תומכי ההבלגה, המבקשים לשמור על הפסקת האש גם במחיר הירי, לבין מתנגדיה שמזהירים מפני "סיכון חיי אדם". בלשכת ראש הממשלה שמעו אמש (יום א') באזניים כרויות את הטענות נגד הההבלגה והשיבו אש: "מחיר חיי האדם עלול להיות יותר גדול אם ממשלת ישראל לא תשמור על ההבלגה. כבר ראינו את זה בחודש נובמבר, בו פעלנו בהרחבה ברצועת עזה ומספר הקסאמים היה גבוה יותר".
בחדשים האחרונים רואות עינינו כיצד מחלת ההבלגה לא באמת נטשה אותנו. במשך שלושה חדשים ומעלה בוערים שדות עוטף עזה ואין מכבה. העשן והאש אופפים את יישובי האיזור, עשרות אלפים מתושבי הרצועה חוגגים, על הגדר, את רפיונה וחולשתה של ישראל. ביום שבת האחרון פרצו פלשתינים את הגדר ליד זיקים, מתוקף חוצפתם ההולכת וגדלה. ישראל איבדה את שארית כוח ההרתעה שלה, אך ממשיכה בהבלגה כמו לא למדה כלום מן ההיסטוריה...
