אני רוצה לחזור למלחמת יום הכיפורים (היום, 11 אוקטובר, לפני 45 שנים, עברנו להתקפה בחזית הסורית ועדין ליקקנו את הפצעים בחזית המצרית) ולשני כשלים מחשבתיים מרכזיים שלקינו בהם, ולראות משהו מהם כיום. כוונתי לכשל הידוע של כפיית ההיגיון שלנו על היריב. במילים אחרות, כמו שאני חושב ככה גם היריב שלי חושב; ולכשל השני: שאנו רואים את מה ש"הראש" שלנו רוצה לראות.
לקראת מלחמת יום הכיפורים חשבו שסאדאת לא יעז לפתוח במלחמה כי הוא יודע שצה"ל חזק ממנו, ולכן הוא יירתע מלצאת למלחמה שאותה הוא יפסיד. אנחנו מרתיעים אותו! הדימוי היה כזה: סאדאת נוסע במהירות בטנדר, ואנחנו נוסעים מולו במהירות במשאית גדולה. מי יהיה הראשון שיסטה מהכביש כדי שלא להתנגש במשאית שלנו? ברור שסאדאת! ככה היינו אנו עושים, בוודאות! רק שכחנו שאין דבר כזה רק ניצחון או הפסד, כי יש גם ניצחון והפסד לכל צד במקביל. ובכלל, מי הוא השופט?
סאדאת הכריז שהוא מוכן להקריב מיליון קורבנות בצליחת התעלה. לעגנו לו, בזנו לו. אמרנו: דברי הבל! זה בכלל לא הגיוני, מה פתאום? הוא החלש, המסכן? שכחנו לגמרי שסאדאת מצוי במצב של השפלה, ש"טוב מותו מחייו". הייתה א-סימטריה מוחלטת בינינו לבינו: בחשיבה, בפרשנות לאירועים, בתפיסת ההתמודדות שלו עם ישראל: מלחמה לא כדי לנצח אלא כדי להתניע תהליך מדיני.
וכיוון שזה היה הסיפור שרבץ ב"ראש" שלנו, אנחנו ראינו כל התרחשות, כל הצהרה ערבית, בהתאם לסיפור הזה ולא את מה שמתרחש באמת בשטח. לכן, גם כאשר הצבא המצרי והצבא הסורי נערכו להתקפה, וכל הסימנים בשטח הצביעו לכיוון מלחמה, "הראש" שלנו פרש אותם על-פי הסיפור שהיה בו: זאת לא מלחמה! הערבים בסך-הכל חוששים מאיתנו, והם נכנסים להגנה. ה"סבירות למלחמה נמוכה מאוד".
"בראש שלהם" האם מה שאני כותב כאן היה נחלת כל עם ישראל? בוודאי שלא, אך דומני שרבים לקו בכשלים אלו, ולבטח אמ"ן, צה"ל והמערכת המדינית.
והנה לא עוברות כמה שנים, ואנו בשנת 1977, ושוב אמ"ן וצה"ל לוקים בכשלים הללו: ה"סיפור" בראש שלהם" הוא שסאדאת למעשה עומד ליזום מהלך צבאי. אין בסיפור הזה שום פרק על הנכונות של סאדאת ללכת למהלך של שלום עם ישראל. אבל, לדרג המדיני העליון דווקא היה פרק כזה והוא הסתיר אותו מאמ"ן ומצה"ל.
ומה יש לנו בזמננו? אתמקד בשני דברים. הראשון נוגע לאירן. אירן חוזרת ומכריזה שכוונתה להשמיד את ישראל, והיא מכינה כלים לכך, על-מנת שתוכל בבוא העת לממש כוונה זאת באמצאות טילים בעלי ראש נפץ גרעיני. איך מתייחסים לכך? ישנם כאלו שמשליכים את הגיונם על האירנים, וטוענים שזה לא הגיוני, שהאירנים לא יעזו, שבכלל ישראל היא לא המטרה שלהם, אלא סעודיה, והם יודעים שלישראל יש יכולת מכה שנייה. האם זה נכון או דומה להצהרת סאדאת על מיליון הקורבנות?
השני נוגע לפלשתינים. כאן יש כמה "סיפורים" בכמה "ראשים". אחד מהם הוא שהפלשתינים רוצים כמונו בשלום, גם הם בני אדם כמונו, גם הם דוגלים ברעיון שתי מדינות, רק צריך לדעת לשבת אתם בכבוד ולפתור את הבעיות בלי כאב. אני כמובן מסכים שהם בני אדם כמונו, אבל כל "הסיפור" בראש שלי על הפלשתינים השתנה ביום אחד. פשוט החלפתי סיפור. זה קרה בהנובר גרמניה, בתערוכה העולמית, בתחילת יולי 2000. באנו לביתן הפלשתיני, והימים ימי הציפיה לקראת קמפ דיוויד. אני מחפש את השם ישראל ולא מוצא. ישראל איננה. איננה במפות הגדולות שעל קיר הביתן, ישנם רק שמות הישובים הערבים מלפני 1948. וכאן לא מדובר בספרי לימוד, כאן מדובר במה שעיני העולם רואות. הפנמתי: ה"סיפור" הפלשתיני הוא ה"כיבוש" של מלחמת העצמאות שלנו. זה מה ש"בראש" שלהם, וממנו נובעות כל עמדותיהם.
