מן היוונית דרך הלטינית נכנסה התיבה "טראומה" לעולם רפואת הגוף וממנו לתחום רפואת הנפש. ביוונית "טראומה" הוא פצע. ביחידת הטראומה בבתי החולים מטפלים הצוותים הרפואיים בפצעים בדרגות שונות שהביאו על החלולה נזקי גוף. צוותים ביחידות אחרות לחלוטין מטפלים באנשים ובנשים שאירוע פצע את הנפש, הסב לה נזקים, עיתים נזקים שמתרפאים על-ידי הפגוע עצמו, עתים בסיוע אנשי מקצוע, עיתים, לא הם עצמם ולא מי שמטפל בהם יכול לחבוש את פצעי הנפש.
מכאן נכנסה ללשון הבנה שאירוע שפוצע את הנפש או מטלטל עד שהוא יכול לפצוע אותה, הוא אירוע טראומטי. מי שחווה אותו צריך לחסדי הרופאים ולחסדי שמים כדי להינצל לאורך ימים ממכתו. הנה עכשיו, ערב פרשת נוח יש אפילו אומרים כי המבול היה אירוע טראומטי. הערב מכה סופת מייקל (דרגה ארבע בינתיים) בחופי פלורידה, רוחות משברות עצי יער, פולשים לבתי חוף עד לגגותיהם, אנשים מאבדים רכוש, חלילה חיים. אירוע טראומטי. הסופה. והמבול. הסופה בפלורידה. המבול שלא השאיר לא איש ולא חיה ולא צמח בפלנטה כולה לבד ממשפחתו הגרעינית הקטנה של נוח ומלבד עץ הזית האחד על הר המוריה ממנה הביא היונה עלה טרף. פצעי פלורידה מתי יגלידו? צריכים לשאול. פצעי המבול לא יגלידו לעולם. אין אחרי המבול יחידות טראומה.
ואם אומרים שהמבול הוא אירוע טראומטי נקל יותר לומר שהשואה גם היא אירוע טראומטי. מן המבול אין שריד. מן השואה יש ניצולים. ניצולי שואה. הם גופם. דור שני. שלישי. שרידים ישירים. שניים. שילשים. ריבעים. מי יודע. מי יכול לרדת למעמקי הנפש ששרדה את מלחמת השמדה המטורפת הזאת שהמציאה כל רדיפה, כל עינוי, כל עקירה, כל מיתה כל שכול, כל יתמות על כל מה שמטורפים לא המציאו לפניה. איש לא. אם לא השריד עצמו, איש לא. אבל זה לא עושה את השואה לאירוע טראומטי. השואה איננה אירוע. הוא קריסה של כל מושג אנושי כולל המושג אירוע. אי-אפשר למדוד אותו על-פי השורדים. הוא לא מכת טבע, הוריקן, או טייפון, או רעידת אדמה, או צונאמי, כולם דימויים היפים לכוחם האדיר של איתני הטבע שקיימים כחוק על הפלנטה הזאת וכשהם פוגעים - אוי לגופו של הנפגע ואוי לנפשו - אך אין בהם חטא. אבל השואה היא כולה אדם שעזבו השם או שהוא עזב אותו, הוא אדם, הוא לא אירוע. גם לא המבול. אבל עוד פחות מזה, לגמרי בספירה של מושגים אחרים, לא השואה.
אסור להשוות. מה שקורא בפלורידה, באינדונזיה, איננו מיני מבול והמבול איננו מגה פלורידה. אדם צריך לקרא לדברים בשמם. מבול. סופה. השמדת עם. שואה. כיון שהמילה שואה נולדה מפני שלא הייתה מילה בנמצאת כדי ליתן שם לתבוסת האדם בדם מודע, מתוכנן, בשיעור על אנושי, קראו לה שואה. לא היה שם. אמרו שואה. קטסטרופה. אבל השואה היא לא קטסטרופה. היא לא טבע. היא שואה.
למה אני מוצא עצמי אומר הדברים האלה היום ערב פרשת נוח? לפי שאני שוב חושש. היום אל מול המסך המראה את הזוועה של עוד הוריקן שלא היה כתוקפו עד הנה באמריקה, אני חושש עוד יותר. שנים אני שומע דרשנים מדברים על המבול כעל אירוע טראומטי, שנים אני שומע מהם אומרים שהיא הייתה שואה, ואני יושב לי בביתי ואומר לנפשי, מוטב אומר מה שבדעתי היום הזה, על הכורח הנחוץ לעולם לקרא לדברים בשמם, וכשאין להם שם לא לקרא להם שם שאין להם.
שבת שלום של זה ינחמנו התשע"ט.
