כידוע, מדינת ישראל עמוסה בעיות. לפי חלק מכלי התקשורת יש כאן רק בעיות, אבל זה לא חדש, לא הבעיות ולא ההדהוד שלהן בתקשורת. אלא שלאחרונה נראה שיש התגברות גדולה, בכמות וגם באיכות של הבעיות שעימן אמורה להתמודד המדינה הזאת ומעניין לבחון אם וכיצד מתמודדים איתן. חלק מהבעיות אינן חדשות, כמו זו שסביבות עזה למשל או הרציחות של יהודים רק כי הם יהודים, ועל חלק אחר אפשר לומר שהן חדשות יחסית. לפי הדיווחים ולפי הציטוטים של בכירים בתקשורת, נעשים מאמצים לפתור את הבעיות אבל משום מה אלה מסרבות להפתר, הן מתעקשות להישאר עימנו. לא ננסה למנות כאן את כל הבעיות, רק נציין שנראה כאילו טוב להן אצלנו ואין להן שום כוונה להגר.
והשאלה היא, מדוע לא מצליחים לפתור את הבעיות? הרי יש מהן שמלוות את הציונות ואת המדינה מאז היותן, איך זה שעד היום לא נמצא פתרון לפחות לאותן בעיות ישנות ומדממות? אולי הציטוט הבא יתן לנו רמז לתשובה; אומרים משמו של איינשטיין ש"אף בעיה אינה יכולה להפתר עם אותה צורת חשיבה שיצרה אותה". אולי אפשר לשדרג את האמירה הזאת ולהוסיף שאם לא מצליחים לפתור בעיה זה אומר שתקועים באותה צורת חשיבה שיצרה אותה. ואצלנו זה הרי שקוף לגמרי, שוב ושוב מנהיגינו חוזרים על אותן אמירות המבטיחות א) או ב) או ג) כפתרון לבעיה ולכל היותר מצליחים להעלים אותה לתקופה קצרה או קצת יותר קצרה, כי החשיבה היא אותה חשיבה.
הבעיה הכי כואבת ומרגיזה כמובן זו הבעיה המדממת. נספחות אליה השרפות ביערות ובשדות ועברות הרכוש למיניהן, כולל פגיעות קשות בחקלאות ובחקלאים. שנים ועשרות שנים זה נמשך ופתרון אין. דומני כי אם ננסה לאתר את הנחות היסוד של מנהיגינו בהתמודדות עם הבעיות הכואבות, נמצא שהשאיפה לדו-קיום (שוויוני, כן?) היא המנחה אותם והיא הגורם ליצירת הבעיות ולהעדר פתרון. בדיוק כמו שאמר איינשטיין, אי-אפשר לפתור בעיה באותה צורת חשיבה שיצרה אותה. שכן השאיפה שלנו לדו-קיום מתפרשת אצלם כחולשה שלנו (כי אין אצלם כקולקטיב מושג כזה) מצד אחד, ומניאה אותנו מלהגיב קשות על פגיעות בנו מצד שני, שלא לסכן את הדו-קיום שאיננו.
ללמוד מהניסיון בפרשת נח שאותה אנחנו קוראים השבת מספרת התורה על המבול; הוא בא כתגובה למציאות שבה ...הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ. נח לא נסחף בזרם העכור של ההשחתה הכללית והקב"ה מורה לו לבנות תיבה שבה יינצל מהמבול ביחד עם משפחתו ובעלי החיים שיכניס אל התיבה. כי התוכנית האלקית היא (בראשית ו): [יז] וַאֲנִי, הִנְנִי מֵבִיא אֶת-הַמַּבּוּל מַיִם עַל-הָאָרֶץ, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: כֹּל אֲשֶׁר-בָּאָרֶץ, יִגְוָע. נח עשה כפי שנצטווה וניצל מההשחתה הפיזית שבאה כתגובה להשחתה רוחנית חברתית. אחרי שנה הכל נגמר ונח יצא מהתיבה לעולם חדש; פרק א' של הבריאה הסתיים במבול וכעת מתחיל פרק ב' שבו נח הוא האב המייסד של האנושות.
כשלוש מאות שנה אחרי המבול, צאצאי נח כבר התרבו ואוכלוסיית העולם גדלה והלכה, מספרת התורה על חטא חדש של האנושות. על-רקע מציאות נוחה מאוד של(פרק יא): [א] וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים. כי כולם משפחה אחת, לצאצאי נח עלה רעיון: [ד] וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. לא כתוב שהתייעצו עם הסבא וגם לא בטוח שזה היה משנה, כי נח אינו מצטייר כדמות של מנהיג. על כל פנים צאצאיו החליטו מה שהחליטו ולשאלת המניע שלהם אומרים חז"ל: אמרו לא כל הימנו לב(ח)ור לו את העליונים וליתן לנו את התחתונים. כמובן, ההתרסה הזאת לא מצאה חן בעיני ה' והוא כביכול יורד לראות מה בדיוק הם עושים.
ואחרי שהוא רואה הוא מחליט: [ח] וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר. חז"ל דנים בשאלה מה בדיוק הייתה הבעיה במה שהם עשו? והתשובה היא בציטוט שהבאנו למעלה, החליטו שאינם מוכנים להכפיף עצמם לאיזושהי סמכות עליונה, חשבו שהם חכמים מספיק כדי לקחת את גורל האנושות בידיהם. מאוד דומה לחטאים הקודמים שעליהם למדנו בפרשה הקודמת, אבל גם שונה. בחטאים הקודמים הייתה השחתה אישית שהתבטאה בהתחמקות מאחריות, כאן לוקחים אחריות אבל בעודף. המשותף הוא ההתרסה כלפי בורא עולם והוראותיו. אלפי שנים חלפו מאז והגיע הזמן שנלמד מהם ומהניסיון המצטבר, הדרך היחידה לפתרון בעיות היא להיצמד להוראות מלמעלה.
