על "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" אומר רש"י שהסופר המקראי הדגיש "בדורותיו", תיבה שלכאורה לא הייתה נחוצה ואפשר היה להסתפק בקביעה כי האיש היה צדיק כדי לעורר בנו הרהור כפול, אחד כי בדורותיו שמלאו חמס עמד בצדקו. סלע של יושרה ושל מידות טובות מוקף ים קוצף של גלי רשע טרופים. לא נשטף. לא נבקע. לא נשבר. על צדיק כזה בנה האלוקים שהתייאש מבריותיו את האנושות החדשה. הרהור אחד.
או שמא לא כך. בדורותיו היה רף הצדק והיושר נמוך עד שהאיש נוח, ישר דרך ממוצע היה נחשב לצדיק. אילו היה בדורותיו של אברהם, רף עליון, לא היה מגיע למדרגה של צדיק. הרהור שני.
אך יש קושי. נח היה בדורו של אברהם. על-פי החשבון שבמקרא היה אברהם בן 58 במות נוח אבן עזרא רוצה כי ניטיב לזכור ואומר על כן כי 'זה לך האות', ואברהם בן נ"ח במות נח'! אין זאת כי בגיל 58 לא עמד אברהם עדיין במבחן העליון שעשה אותו לצדיק, לא קרא עדיין כלפי מעלה 'האף תספה צדיק עם רשע', לא התהלך עדיין לפני האלוהים בכל תומו, הוא לא הטביע עדיין חותם של צדיק גמור על דורו.
הוא היה בדרך. הדור עדיין בשלו. הדור עוד לא הושפע ממנו. לתוך שנתו החמישים ושמונה עוד נמשכו הבינוניות והקנאה והשנאה שלא נרפאו כליל עשרה דורות מימי נוח. עשרה דורות של אבולוציה מוסרית היו צריכים לעבור אחרי המבול האולטימטיבי עד שהדור שב לצדקו. האור בקצה המנהרה היה. גם אם המנהרה הייתה ארוכה עשרה דורות. מנהרה אופטימית היא מנהרה שמהלכים בה הליכה ממושכת ועיקשת תוך ידיעה כי בסופה יש תקווה טובה. אופטימיות היא לא מיד. היא מבחן. היא אמונה.
בין כך ובין כך, טוב שהייתה תיבה, וטוב שהיה בה צוהר. כשהיא נחה, אפשר היה לראות מתוכה את הזוועה שהותיר המבול, את ההרס המוחלט, את העקירה של כל עץ, את ההרים שאין בהם יעל ואת השמים שאין בהם עוף ואת הדרכים שאין בהן אדם. ולרדת. לא להיוואש. להתחיל. להפוך את "בראשית" שוב לצוו החיים. איש צדיק. בדורותיו. בדורות שיצאו מן האיש שהעז לא להישבר ולטעת כרם. זה בעיניי בדורותיו.
שבת שלום. ערב שבת פרשת נח התשע"ט.
