ביום רביעי האחרון (17.10.198) צויין ברחבי העולם היום הבינלאומי למלחמה בעוני. בישראל צוין יום זה על-ידי הפקת דוח של הכלכלן הראשי, לפיו תוך שנתיים ירד מספר העניים בישראל מ-18.5% בשנת 2016 ל-14.6% בשנת 2018, בעוד שלפי דוח של המוסד לביטוח לאומי מספר האזרחים העניים נשאר אותו הדבר.
לכאורה, מדובר בנתונים חיוביים, אך ניתן לראות כי קיים פער חישובי קטן בין דוחות הביטוח הלאומי לבין הדוח של משרד האוצר.
הפער בין שתי הדוחות משרד האוצר מציע שיטת חישוב שלא מתחשבת במדידת הכנסות משקי-הבית של כל אזרח בנפרד, אלא במדידת ההוצאות השוטפות של האזרח. כלומר, לפי שיטה זו משרד האוצר סבור שישנם אזרחים עניים אשר מעלימים הכנסות, ולא מדווחים לרשויות המס מהי הכנסתן החודשית.
המוסד לביטוח לאומי מודד את משקי הבית לפי מידת הכנסתן החודשית. כך, למשל, משפחה ישראלית שהכנסתה הכספית נמוכה ביותר מ-50% מההכנסה החציונית של אזרחי ישראל תוגדר על-ידי הביטוח הלאומי כ"משפחה ענייה".
השיטה המקובלת בעולם היא שיטת המדידה בה משתמש המוסד לביטוח לאומי. נשאלת השאלה: האם שיטת המדידה של האוצר היא נכונה?
מבט אל נתוני האוצר הנתונים מראים שלמרות מה שטוען משרד האוצר, רוב "מעלימי המס" הם אנשים עשירים שלא מעוניינים לחלוק עם המדינה את האושר שהם צברו במהלך השנים. גם אם האוצר צודק בחלקו, וחלק מהאזרחים העניים לא מדווחים על כל הכנסותיהם, יש להם נסיבות מקלות: הם מפחדים לאבד את תשלומי הקצבאות שהם מקבלים מהביטוח הלאומי שעשויות להישלל מהם, אם יתברר שרמת הכנסתם גבוהה יותר ממה שדווח בעבר.
הפתרונות לבעיה מדינת ישראל דוגלת במשך שנים בהעלאת תשלומי הקצבאות שנותן המוסד לביטוח לאומי לאזרחים העניים, אך קיימים פתרונות אחרים שיש לשקול אותם.
1. הגדלת ההוצאה האזרחית הממשלתית המוקדשת לשירותים חברתיים.
2. הסדרת נושאי עובדי הקבלן שאין להם פנסיה וקביעות.
3. העלאה נוספת של שכר המינימום.
4. הגדלת המענק למי שעובר מהמרכז לפריפריה.
אין לי ספק בכך שצעדים אלו יובילו לצמצום הפערים הקיים כיום בין מרכז לפריפריה, וכן הם יצמצמו את העוני הקיים כיום במדינת ישראל.
