פתח דבר מה היינו עושים אילו לא הייתה קיימת דת בעולמנו? אני יהודי ואני לא מדבר דווקא על היהדות, אלא גם על הנצרות ועל האיסלאם, הדת הדרוזית הסודית. שמעתי שרק בהודו ישנן עשרות רבות של דתות, ואתם יודעים מה? מה היינו עושים בלי האמונות התפלות? והאמת איני יודע להפריד בין אמונה תפלה, ללא. בזמן אבותנו נפוצה הייתה העבודה הזרה, להאמין בכוכב אחד כגון השמש שהיא שמש העולם ומנהיגתו, או להאמין כי פסל מסוים הוא האל החולש על כל הבריאה ובהרף עין ישמיד או יבנה; מי לא ישתחווה לו.
לא הייתי משליך את צריכת הדתות והאמונות על חולשתו השכלית של האדם; הוא היה צריך את אלוהים. וכן, באותה הנשימה אוסיף, כי היה לו גם את הצורך באמונות למיניהן, וכן, אף היה לו צורך נואש בכל סוגי העבודה זרה. להתארח בעולם שבעים שמונים שנה ולהתנדף ממנו כטיפת טל על עלה נידף לחלל האינסופי - אילו היינו סגורים על העובדה הזאת לא היינו מסוגלים לסבול אף רגע מהרגעים הארוכים של החיים. גם לא היינו מתפתחים כי דלק החיים הוא לא התזונה - שיקר מי שאמר לנו את זאת, הדלק היחיד שמאפשר לנו לעבור מרגע לרגע הוא התקווה; התקווה שיש לאחר הרגע הזה עוד רגע.
אולם המציאות והטבע נוקשים הם: מי לידנו יתקע כי הרגע הבא בוא יבוא, מי יערוב לנו את זאת. מי יערוב לנו כי לנשמה שלנו יש קיום וכי לא עתידה להתנדף מאיתנו לחלל האינסופי כטיפת טל על עלה נידף? אין ערב, זאת האמת לאמיתה, אלו הם תנאי הפתיחה של החיים ואנו תקועים אפוא עם בעיה טכנית גרידא: כיצד נעבור מרגע אל רגע, כיצד נחלוף על הרגעים הארוכים של החיים שברגע קט נגדעים ללא המשך אל הרגע הבא, אל עבר החידלון המוחלט. בעולם נעדר תקווה לא יכול להיות קיום לחיים כי אין ציפייה לרגע הבא.
הדתות והאמונות שימשו אפוא כמנוע טורבו להפקת תקוות וציפיות עבור האדם. הם נוצרו עם לידת האדם כפי שהזרע והביצית נוצרו בגוף האדם וערבים היו להמשכיותו. ובעוד התקווה והציפייה מספקות את הערבות הדרושה להמשיך אל הרגע הבא, הדת והאמונה סיפקו את הערבות להמשכיות קיום הנשמה בעולם שלאחר המוות; כל דת והמאמר שלה.
מכוח התקווה והציפייה הצליח האדם אפוא להתפתח ולקפץ בין רגעי החיים, ומכוח הדת והאמונה הצליח לקשור את רצף רגעי המציאות עם האינסוף; באופן הזה צלח האדם את החיים.
לתובנה זו, בנימה אישית, הגעתי לפני הרבה שנים אך לא השלמתי איתה; גאוות היחידה שנמניתי עליה כיהודי שומר מצוות מנעה ממני לקבל אותה. הדת היהודית, שכנעתי את עצמי המשוכנע, היא לא עוד דת ואמונה, היא דת אלוקית ומייצגת את האמת היחידה והזכּה. גם לאיסלאם ישנה גאוות יחידה ומאמיניה טענו את אותה הטענה וגם הנצרות וההינדו ועוד עשרות אם לא מאות רבות של דתות ואמונות, כולן התחרו ביניהן על אמירת האמת האחת והיחידה ומדוע אפוא לוותר להן ולצאת מהתחרות, מה עוד ועודני טוען ומשוכנע כי היהדות אשר האמונה באלוהים הוא עיקרה מייצגת כהיא זו את האמת, ועולה על כל יתר הדתות שבמקרה הטוב היו ענף מענפיה ונגדעו מגזעה.
אשבור כאן ברשותכם אל שני מונחים מנוגדים: "תנאי" ו-"אמונה". שני המונחים הם מנוגדים כי אינם בנויים ללכת ביחד והאחד כאמור סותר את עמיתו. לא ניתן להכניס אל מרחב האמונה שום התניה, כי אם אתה מעמיד תנאי כלשהו בפני האמונה והתנאי שלך מתקיים, אזי האמונה אינה כבר אמונה והופכת למשהו אחר - אפשר לקרוא לו ידיעה, הכרה. הדברים האמורים נכונים לכל הדתות כולל הדת היהודית שאני נמנה עליה. עם זאת, נכון להגיד למרות זאת, ומתוך יוזמה אישית הוספתי לאמונתי תנאי פשוט ובהחלט מחייב. על-מנת להבין את התנאי הזה עיינו נא איתי בסדרת הפסוקים להלן מספר במדבר, כ"ח. פסוקים אלה חוזרים עליהם מדי יום בתפילת מנחה, ונקראים בתורה מדי חודש בתפילת שחרית של ראש חודש.
א וידבר יהוה אל-משה לאמר. ב צו את-בני ישראל ואמרת אלהם: את-קרבני לחמי לאשי, ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו. ג ואמרת להם זה האישה אשר תקריבו ליהוה: כבשים בני-שנה תמימם שנים ליום עלה תמיד. ד את-הכבש אחד תעשה בבקר; ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. ה ועשירית האיפה סלת למנחה, בלולה בשמן כתית רביעת ההין. ו עלת תמיד העשיה בהר סיני, לריח ניחח אישה ליהוה. ז ונסכו רביעת ההין לכבש האחד; בקדש הסך נסך שכר ליהוה. ח ואת הכבש השני תעשה בין הערבים: כמנחת הבקר וכנסכו תעשה אישה ריח ניחח ליהוה.
מן המוסכמות היא כי התורה נחלקת לשני סוגי מצוות: משפטים - אלו הן המצוות שטעמן מובן, כגון איסור גניבה ושפיכות דמים, וחוקים - אלו הן המצוות שטעמן אינו ידוע כגון איסור בשר חזיר, פיטום הקטורת והקרבת הקורבנות. ולמרות המוסכמה הזו ניסו חז"ל לתת טעם מופשט לאחדים מהמשפטים כגון הרמב"ם, הרמב"ן ורבי יהודה הלוי שבספרו הכוזרי ציין טעם פילוסופי לקורבנות, אך לא שכח לחתום את הסבריו בציון העובדה כי בסופו של יום "טעם הקורבנות ויסודם הוא בחכמה האלוהית". גם הרמב"ם חתם את הסבריו בציון העובדה כי הקורבנות הם בכלל החוקים שאין להם טעם מפורש. כלומר מנוי וגמור עם חז"ל ועם כל מאמין לדורותיו כי התורה נשלחה באותו נוסח לשתי נקודות זמן: הראשון יאמין בנוסח ויקבל אותו, השני יכיר את הנוסח ויבין אותו, ועל שתי עובדות אפוא אין חולק:
1. בשתי נקודות הזמן עומדים בני אדם שההבדל ביניהם הוא ביכולת קליטתם לנוסח התורה; נוסח שהם כתובתו ונועד עבורם בלבד.
2. הבנת נוסח התורה כפי שהצטיירה בעיני המאמין העומד בנקודת הזמן הראשונה אינה משקפת את המשמעות המקורית.
נכון להניח אפוא כי אף הבנתנו לנוסח הכולל את המשפטים והמצוות שטעמן מובן לנו לכאורה, אינה נגזרת מהמשמעות המקורית ואינה משקפת אותה. המאמין העומד בנקודת הזמן הראשונה דומה אפוא לחמור שאת התורה נושא על שכמו מבלי להבין את תוכנה המקורי, ומובילה אל נקודת הזמן השנייה היכן נמצא מי שיפרוק מעליו את עולו ויעמוד על תוכן המשא. שאלו את החמור: מה ייצא לך מזה, לשאת משא כה כבד שאת תכולתו אינך מזהה ולהובילו אל עבר נקודה עלומה שאינך מזהה אותה, מתי תגיע אליה או מי ימתין בה אם בכלל...
ענה להם החמור: "טוב לי עם המשא כי אני מפיק ממנו את דלק החיים: את האמונה והערבות להמשך קיומי גם לאחר היפרדותי מהעולם, ומכוח האמונה הזאת אני מקשר בין רצף רגעי המציאות עם האינסוף הנורא והבלתי נודע, ובאופן הזה מצליח לייצר תקווה ולצלוח דרכה את החיים. האמת כהיא זו היא הבונוס".
החמור שלנו חמור חכם, אבל אני ביקשתי בכל זאת להעלות אותו מרמה של חמור אל רמת האדם, ובעצם ביקשתי להחזירו אל מעלתו ואל רום אדמוּתו. אמרתי לו (ברור כי אני מקיים מונולוג אישי עם עצמי) בוא נלך יד ביד וננסה לעמוד על חלק מהתורה, לא על כולה ולא רובה על חלק קטן מתוכה גם מילה אחת עם משמעותה המקורית תספיק לנו, כי הרי מי שעומד בנקודת הזמן השנייה בן אנוש הוא כמונו והבנתו נגזרת מהבנתנו, חייב להיות קשר רציף עם חוליות רצופות המקשרות בין הבנתו להבנתנו, בין המשמעות המקורית לזו השגורה בפינו. הבה נתחקה אפוא אחר החוליה הראשונה בשרשרת החושבין הרצופה הזו המגיעה עד אליו.
ניגשנו יחד וכמתבקש אל המילה הראשונה בתורה, אל בראשית. המשימה לא הייתה קלה וההתחלה הייתה בלתי אפשרית. החמור שלידי ביקש לא פעם לנטוש את המשימה מתוך ייאוש גם עצלות ואני החזקתי בו פעם בכוח, פעם ברוך ופעם בכוח השכנוע כי עוד צעד קט ונגיע אל רום מעלתנו.
התורה שנפרשה לפני, אסכם, הדהימה אותי ביופיה גם בפשטותה. צלחנו יחד את בראשית גם את הפרק הראשון וגם היו קפיצות קוונטיות אל תוך תוכה של התורה. את ממצאיי פרסמתי ברשת אך לא היו קופצים על המציאה ואני מבין את זאת כי לא כל אחד יודע לחבוש את חמורו ולצאת עימו למסע בלתי שגרתי שכזה. לא אינני יודע מהי משמעות הקורבנות ופיטום הקטורת, לא טיפסתי עדיין אל הפסגה האדמית הזו, החמור שלידי מקשה ואינו עוזב אותי לרגע, ההתמודדות עימו משימה לא פשוטה בעליל, חמור אמרנו? ולמרות נוכחותו הצלחתי ללקט מספר תובנות וממצאים שכאמור העלתי לרשת וכנראה יתמוססו עם הזמן. אתחיל להלן בפרויקט חדש ואעלה במסגרתו מונחים בדידים מתוך המשמעות המקורית של נוסח התורה; מי יודע אולי ייצרו את הגשר לההוא שעומד בנקודת הזמן השנייה. נפתח בפרק הבא עם המונח "בכור".
