הכותרת לקוחה מנוסח התפילה, ברכת אהבת עולם שלפני קריאת שמע של שחרית. איזה עול של גויים יש לנו על הצוואר? הצוואר מהווה גשר (או מחסום) בין השכל ששוכן במוח ובין הרגש שבלב. מה שהשכל לומד, אם כתוצאה מהזנה חיצונית, לימוד בספרים או בשיעורים למשל, ואם כתוצאה מהתבוננות פנימית, לא בהכרח יתבטא בשינוי אישיותי אצל הלומד. גם אם מה שלמד מחייב שינוי כזה. כלומר לא תמיד יש התאמה בין מה שמבינים בשכל ובין ההתנהגות בפועל, שכן זו האחרונה מוּנעת על-ידי רגשות הלב ולא ישירות על-ידי השכל. והשפעת השכל על הלב אינה מובנת מאליה ובכל מקרה אינה אוטומטית. צריכים לרצות בהשפעה הזאת וגם להתאמץ כדי שזה יקרה.
כי הלב נוטה להיות כבול לנטיות טבעיות ואף לקבל השפעות חברתיות יותר בקלות מאלה השכליות. הנה דוגמה פשוטה לכך: ראיתי מישהו שכעס מאוד על ילד שהתנהג לא כראוי לדעתו. הילד נעלב וניתק מגע. שאלתי את אותו אדם אם זו הפעם הראשונה שביטא כעס כזה כלפי מי מהילדים והשיב שלא, ההתנהגות שלהם אינה תואמת את ציפיותיו והוא כועס ומבטא את כעסו לעתים קרובות. שאלתי אם הוא יכול להצביע ולו על פעם אחת שהכעס שלו השפיע על מי מהם בכיוון החיובי והשיב בשלילה. אם כך, המשכתי, אפשר להסיק שזו לא הדרך הנכונה, שבדרך רכה וגילויי אהבה תצליח להשפיע יותר, לא כך? אבל איך אפשר, שאל, אני רואה את זה ומתפוצץ. זו דוגמה לפער שבין המוח והלב.
חוסר היכולת הזאת היא תוצאה מהגשר החסום בין המוח והלב, העול על הצוואר. וזה נכון לא רק ברמה האישית, זה נכון אפילו יותר ברבדים החברתיים ואפילו הלאומיים. מאוד חשוב לנו כיצד אנחנו נראים בעיני הזולת, איכפת לנו מה יחשבו עלינו וההתנהגות שלנו מתעצבת על-פי הציפיות של הזולת מאיתנו. או אולי ליתר דיוק, אנחנו מתנהגים בהתאם לציפיות שאנחנו מייחסים לזולת מאתנו. ונראה שפה במדינת ישראל הגענו לשכלול קיצוני של הדרך הזאת; לא זו בלבד שאנחנו מתאמצים למצוא חן בעיני כל העולם ואשתו, עוד זאת שאנחנו מקפידים להתנהל הפוך מציפיותיהם של אוהבינו ובוחרים להתנהג בהתאם לציפיות של שונאינו. סגרנו את השכל במחסן.
מוח שליט על הלב בפרשת השבוע אנחנו חיים עם אברהם אבינו, החל מגיל שבעים וחמש כאמור בפסוק (בראשית יב): [א] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. [ד] וַיֵּלֶךְ אַבְרָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה', וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ, לוֹט; וְאַבְרָם, בֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה, בְּצֵאתוֹ, מֵחָרָן. התורה (שבכתב) לא מספרת לנו הרבה על קורותיו של אברהם עד הציווי הזה שקיבל בגיל שבעים וחמש. יש כמה רמזים שמהם למדים שעד הגיל הזה אברם היה פעיל מאוד בהפצת האמונה בייחוד ה'. למשל: [ה] וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו, וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן... היו לו תלמידים רבים שהלכו איתו לאן שהלך. והנה ה' אומר לו להתנתק מכל עברו ולצאת לדרך חדשה, אל הלא נודע.
אברם נולד וגדל בתקופה ובאזור ובמשפחה של עובדי אלילים. בגיל צעיר יחסית הוא זיהה את שקר האלילות ויצא לחיפוש אחר האמת. יש דעות שונות מתי הוא הגיע להכרה שיש א-ל אחד שברא את העולם והוא גם זה שמנהל אותו. לענייננו זה לא כל כך משנה, מה שחשוב הוא שתקופה ארוכה הוא היה בודד ונרדף על דעותיו החריגות. אבל הרדיפות לא הרתיעו אותו ולא גרמו לא להתפשר על האמת. הוא דבק בה בלי פשרות. בארץ כנען הוא נקלע למצבים לא פשוטים, "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם" ובאחד מהם הוא זוכה לכינוי שאותו ירשנו ממנו (פרק יד): [יג] וַיָּבֹא, הַפָּלִיט, וַיַּגֵּד, לְאַבְרָם הָעִבְרִי... היה זה לאחר שאחיינו לוט נלקח בשבי במלחמה שבה הובסו סדום ועמורה.
על מה מצביע הכינוי הזה "אברם העברי"? ר' יהודה אומר במדרש "שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד". כל העולם חשב שלעבוד אלילים זה הדבר הנכון ואברם היה היחיד שחשב אחרת. כל העולם חשב שאין בעיה שמישהו יאמין בא-ל אחד ובלבד שישמור את זה לעצמו, כמו שם ועבר למשל, אבל אברם התעקש לשכנע את כל העולם באמת כפי שהיא. הוא לא התרשם ממחאות ההדתה ומהרדיפות שהיו מנת חלקו על הרקע הזה והמשיך להפיץ את רעיונותיו במקום החדש שאליו הגיע, בארץ שהובטחה לו ולזרעו אחריו. אצלו לא היה מחסום בין המוח והלב, בין השכל ובין הרגש ואת היכולת הזאת הוא הוריש לנו. צריכים רק לרצות ובע"ה נזכה, כמו אבינו אברהם, ללכת תמיד בכיוון הנכון.
