לרבים מתושבי הערים הגדולות הזדמן להכיר את הפרוצדורה המעייפת שמאפשרת להשיג על חיובי ארנונה. חוק הרשויות המקומיות יצר מתווה סטטוטורי מובנה לצורך העלאת טענות בעילות מצומצמות הנוגעות לגביית ארנונה על נכסים ברי חיוב.
סעיף 3(א) לחוק הערר מונה את רשימת העילות שמאפשרות לתקוף משפטית חיוב שגוי או עודף. המקרים המובהקים שבהם ננקטים הליכי השגה הם כאשר נפלה בהודעת התשלום טעות בציון סוג הנכס, גודלו או סוג השימוש בו. כל תושב רשאי בתוך 90 יום מקבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה. אם גם אפיק זה לא עוזר, סעיף 6(א) לחוק הערר קובע, כי בתוך 30 יום ניתן להגיש ערר על החלטת המנהל לוועדת הערר; הבירור אורך חודשים ולעיתים שנים. סעיף 6(ב) לחוק הערר קובע, כי על החלטת ועדת ערר ניתן להגיש ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים.
זהו המסלול המינהלי הרגיל שעל התושב לעבור כדי להוכיח את טענותיו בתקווה לזכות במבוקשו. מדובר בהליך משפטי לכל דבר, ועניין כך שהתמריץ לנהלו בסיוע עורכי דין וחוות דעת גדל ככל שהחיסכון או ההטבה הכספית שמנסים להשיג גדולים יותר. לעומת זאת, האזרח הקטן, שהוא לרוב נעדר מוטיבציה או חסר משאבים כדי לנהל מאבק שבצידו החיסכון קטן יחסית, נכלל במערך התמריצים להגשת תביעה ייצוגית.
אלא שבחודש אוגוסט 2016 נפל, דבר ובפסק הדין בעניין אספיאדה נקבע כלל פסיקתי, שכרת כמעט כליל את ענף התובענות הייצוגיות בתחום הארנונה. בתיק זה קבע בית המשפט העליון, כי לא ניתן להשתמש במכשיר התובענה הייצוגית בהסתמך על עילות תביעה שאמורות להתברר במסלול מינהלי ייעודי, למעט במקרים חריגים שבהם מתעורר עניין "בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת". מהם אותם מקרים חריגים? לכאורה, לא ברור. חשוב לציין, שפסק דין אספיאדה ניתן בדעת רוב נגד עמדתה של הנשיאה הנוכחית,
אסתר חיות, אשר הסתייגה מעמדת הרוב שהולידה מחסום דיוני מפני הגשת תובענה ייצוגית נגד עיריות בניסיון לעקוף את המסלול הדיוני הפרטני.
חלפו שנתיים ובתחילת החודש הנוכחי (4.10.18) ניתן בבית המשפט העליון פסק דין בעניין שחף טקס. הוא עסק בבקשה לתביעה ייצוגית שהוגשה נגד עירית ת"א, בטענה שחייבה נישומה שלא כדין בתשלום ארנונה בגין שימוש בשטחי השירותים הקומתיים בבניין בו היא מחזיקה, למרות שהעירייה הודתה שקיימת הלכה קודמת (הלכת שרגא) אשר מעניק פטור מתשלום ארנונה עבור שטחים כאלה. בית המשפט המחוזי קבע, כי תובענה ייצוגית למתן סעד כספי איננה הערוץ המתאים, ולכן לא אישר את ניהולו של הליך ייצוגי, למרות שעיריית ת"א לא יישמה את הפטור באופן רוחבי על נכסים דומים שבשטחה.
ביהמ"ש העליון ציין, כי העובדה שהסוגיה הנדונה משותפת לתושבים רבים בתל אביב, עומדת בליבה של כל תובענה ייצוגית, וכי אין די בהקשר זה כדי להצדיק נקיטה בהליך ייצוגי נגד רשות מקומית. גם העדר תמריץ כלכלי של האזרח הבודד ליזום הליך בעניינו הפרטי, אינו מהווה שיקול שמצדיק דילוג מעל הדיון הסטטוטורי, שכן העדר תמריץ שכזה עומד בליבת כל הליך ייצוגי ולכן אין מקום לייחד לטיעון זה משקל של חריג. עם זאת נקבע, כי במקרה שיוכח בעתיד, כי רשות מקומית בוחרת להתעלם מפסק דין ונמנעת מליישם את עקרונותיו באופן שוויוני על נכסים אחרים, ייתכן שהתנהלות זו תהיה החריג שיאפשר ניהול תובענה ייצוגית נגדה.
מגמת צמצום האפקטיביות של כלי התובענה הייצוגית ניכרת מאוד בשורה ארוכה של פסקי דין שניתנו בשנים האחרונות. הדבר ניתן להמחשה גם בפסק הדין שניתן לאחרונה בביהמ"ש העליון בעניין נטוויז'ן 013. נקבע בו, כי מבחינה ראייתית אין די בכך שתובע ייצוגי מצביע על סדרת תקלות או על מצבור של תלונות מלקוחות, כדי לעבור את מחסום שלב אישור התובענה כייצוגית; עליו להוכיח ולבסס "מדיניות מפרה", תוך הקשחת סף הכניסה להליך.
לנוכח קביעות אלו ואחרות נוספות, נדמה שמגמת נשירת עלי ענף התובענה הייצוגית אינה עומדת לחלוף בקרוב.
