ביום הזיכרון ה-23 לרצחח רבין חייבת האמת להיאמר שמאז רצח ארלוזורוב לא זכורה פרשת רצח פוליטית כמוה, שכה טילטלה את המדינה. עם זאת, גם ראוי להודות ששני העשורים שחלפו ביינתיים, עשו משהו רע להנצחת זיכרו של מי שהיה אישיות כה דגולה.
למרבה הצער מתרבים הקולות שטורחים להקהות, ככל שניתן, את משמעותו של המעשה המטלטל, ולפגוע בתוך כך בזיכרו של האיש. למגמת ההקהיה הזאת שותפים הן הנהגת המדינה והן האיש הקטן ברחוב, המושפע כמובן מהלך רוחה. אל רצח רבין הם מתייחסים כלסתם פטירתו, כאילו הוציא האיש את נשמתו כאחד האדם. וככל שהדברים אמורים בכל זאת ברצח - הם מתייחסים אליו בביטול, כאל קנוניה מתוכננת היטב.
הם מבקשים לעורר את הרושם כאילו עמדו מאחורי המעשה לא פחות מאשר גורמי ביטחון פנימיים, שביקשו להעלים את האיש מהמפה הפוליטית, ושלא שום רוצח נתעב כיגאל עמיר. הם מאמינים כמובן בכל מאודם ששטיפת מוח מתמדת על כך תישא בסופו של דבר תוצאות רצויות.
תעודת עניות למקהלת מסלפי ומעוותי המציאות מצטרפים בחדווה כל מי שרואים במותו של האיש את הצלת המדינה מחורבן. זו התודה וזה התגמול שמבקשים הם לתת למי שיותר מכל מיישהו אחר תרם את חייו לביטחון ולשלום.
העובדה המצערת שאנחנו לא מצליחים לקבוע ולשרש זיכרון ממלכתי לאיש כה דגול היא תעודת עניות מבישה לכל אותם מחרחרי המחלוקת בינינו. אוי לאותם סרבנים כה רבים, שאינם מוכנים לשתף פעולה ומתכחשים לאסון הנורא שקרה.
אז נכון שיש במדינה גם קצוות ושוליים, אלא שעל קיצוניות לא בונים שום חומה. וצריך בשל כך לגשש בלי היסוס אחר מה שידוע כשביל הזהב, החבוי ומצוי מן הסתם במרכז. אחרי ככלות הכל יש לזכור, כמובן, שעשבים שוטים ממיטים רק אסון.