מאמר זה "נולד" בעקבות קריאת דבריה של קרוליין גליק ב
מעריב, 19.10.18/
1 הכשל של העליון במקרה זה הוא חוליה בשרשרת ארוכה מאוד של כשלים קודמים. המשותף לרובם הוא תפקוד תמוה של בית המשפט העליון. התחושה הבסיסית של אזרחים רבים במדינה היא שהעליון הוא נציב עליון זר, ששובץ במערכות השלטון במטרה להצר את צעדיהן. בפועל הוא מפריע ומשבש את תפקודן של רשויות הביצוע, בהוצאתה לפועל של מדיניות לאומית מאושרת על-ידי הכנסת. המאמר כולל מספר אמירות נכונות ונוקבות, אבל אינו ממצה את הסוגיה.
בהחלטה להעדיף את "הבטחותיה" של אל-קסאם, על מעשיה בעבר, במשך תקופה ארוכה, העדיף בית המשפט שוב את זכויותיה האישיות כביכול, על פני זכויותיה של הדמוקרטיה הישראלית המתגוננת. תובנה זו עבור מדינה הנמצאת מאז הקמתה במאבק מתמשך על שמירת ביטחונה, זכויותיה ומעמדה, היא נזק גדול ומתמשך שלדעתי אינו נמצא בתחום סמכויותיו של בית המשפט. אילו בחר בית המשפט, למשל, להעמיד את אל-קסאם למבחן מעשי - הימנעות מפעילות בארגון ה-BDS או בארגונים מסונפים או דומים, לפחות במשך אותו פרק זמן בו הייתה פעילה בהם, כתנאי להתרת כניסתה לארץ, ניתן היה לערער גם על כך במסגרת המאבק הכולל וצרכיו, אבל במקרה כזה היה בדברים שמץ של היגיון אופרטיבי.
בהחלטה שהתקבלה בפועל יש רק נזק לאזרחי ישראל ושום תרומה למאבקיה המדיניים. העובדה שבית המשפט מוצא את העוז להתערב בהחלטות אופרטיביות בתחומי ביטחון ומדיניות, אולם אינו רואה עצמו חלק מהמאבק הלאומי הכולל, אלא "מראה מחזירה" של תמונת הצדק האבסולוטי מבעד לפריזמה חד-ממדית של "זכויות הפרט" כביכול באשר הוא פרט, עובדה זו היא בלתי נסבלת במציאות הישראלית. כאזרח ישראלי שחווה את המציאות שלנו מאז קום המדינה, רשויות שלטון מסוג זה, הן לדידי רשויות מזיקות וחתרניות. בעיני, תפקידה החשוב ביותר של המדינה כלפי אזרחיה, הוא הגנה על חייהם, רכושם וזכותם להגדרה עצמית כפי שהם מבינים זאת. בית המשפט אינו משתלב בתפיסה זו, ועל כן יש לשנות את מעמדו, כך שיהפוך לחלק ממנה.
נראה שבית המשפט חיפש דרך קלה לצאת מסבך הבעיה באמצעות עמדה שגם אם תזכה בביקורת ציבורית, תקבל בוודאות לצד הביקורת גם "מבול רעשני" ושפע של תרועות הערכה מחוגי הפוסט-מודרנה שהם יוזמי תרגיל ההונאה של לארה אל-קאסם והם גם התומכים השרופים של בית המשפט כל עוד הוא ממשיך להתעמר בציבור הישראלי "הימני". בהחלטתו זו גם פגע בציבור רחב, גם שידר לקח טעות לעולם העוין וגם חידד את הפיצול הציבורי הקיים ביחס להיותו גורם קונסטרוקטיבי במערכת הממשל הישראלית הכוללת.
צד שלישי להערכתי, ירידת קרנו של בית המשפט בציבור הרחב היא תהליך מתמשך. אפקט זעקות הקוזק הנגזל שהוא משמיע מפעם לפעם, הולך ודועך ולמעשה פועל בית המשפט תחת שני אילוצים: דעת רוב הציבור שאינה נוחה מפסיקותיו האידאולוגיות, הביטחוניות והחוקתיות, ודעתו של מיעוט צעקני, שמהווה את עוגן התמיכה הציבורית בו, אבל בטווח הארוך לא יוכל לסייע לו לשמר את מעמדו נגד עמדת רוב הציבור.
בפרשת לארה אל-קאסם, הופיעה האוניברסיטה העברית כצד בהגשת הערעור לבית המשפט. עובדה זו גם היא אומרת דרשני. האוניברסיטה מתיימרת להיות גורם א-פוליטי אבל במעשיה ומחדליה, מוכיחה שנה וחזור את ההפך. אפשר שהגיע הזמן לבחון גם סוגיה זו בחינה אופרטיבית המשרתת את המדינה במאבקיה. השאלה המתבקשת היא האם ומתי צריך לקבל את מעורבותו של צד שלישי בפניה לבית המשפט העליון בסכסוך שיש בו מרכיבים של ביטחון לאומי. במקרה לארה, הודיעה האוניברסיטה על קבלתה ללימודים, עוד טרם התברר שיש לה היתר כניסה חוקי למדינת ישראל. באופן מוזר זה, הופכת גורם עוין בעברה, שאין בידה אישור כניסה למדינה, למועמדת ללימודי תואר שני במוסד ישראלי ולצד בדיון משפטי מיותר ושגוי. נראה שמערכות הממשל הציבורי שלנו עשו כאן את כל השגיאות האפשריות, ועלה על כולם בית המשפט העליון, אשר נרדם בשמירה.
לדעתי, רוב הציבור מעוניין בבית משפט מכובד שנהנה מ
כבוד ואמון של מרבית העם לפחות. אולם, הוא אינו מוכן ולא יהיה מוכן להעניק יחס זה למי שיתגרה בו, ישתלח בו ויתנשא עליו. הציבור מצפה שבית המשפט יעדיף את השירות לעם - הריבון שהעניק לו את הסמכויות והמעמד מהם הוא נהנה - על פני הכרת התודה של זרים על שירותיו לאידאלים שאין הציבור חפץ בהם. פרשת אל-קסאם היא נורת אזהרה נוספת לבית המשפט העליון ולמי שחפץ ביקרו. אם לא ישנה את אורחותיו ויתייצב על מכונו כזרוע שלטונית שעיקר תפקידה הוא השירות לעם היושב בציון לשביעות רצונו, תיקון חוקתי יסודי של מעמדו של בית המשפט העליון יהיה בלתי נמנע ודחוף ביותר.
האזנתי לקטעים מדבריה של נשיאת בית המשפט העליון, השופטת חיות, במפגש בבית הנשיא לכבוד "70 שנות עצמאות למערכת המשפט"
2, שהתקיים ימים ספורים אחרי פסיקת בג"ץ בעניין אל-קסאם, ועל-רקע הביקורת החדשה שחוללה פסיקה זו. מצאתי בדבריה ביטוי חוזר לשיטת ההתייחסות של נשיאי בית המשפט העליון בשנים האחרונות לביקורת הציבורית על המוסד ותפקודו. נראה שהמוסד סיגל לעצמו הימנעות שיטתית מהתייחסות לביקורת ומדיון ענייני בטיעוניה ובמקומה מרבים הנשיאים בקריאות "זאב", "זאב".
ללא תנאי זו כידוע שיטה פסולה, שמוליכה תדיר לאובדן אמון והתגברות הביקורת. האירוע עסק ב..."70 שנות עצמאות למערכת המשפט", אולם התחמק ממתן תשובה מפורשת לשאלה מה פירוש "70 שנות עצמאות למערכת המשפט" - עצמאות במסגרת החוק או מחוץ למסגרת החוק? במאמר קטן נוסף, שהופיע במעריב בסמוך לדווח הנ"ל, נדונה שוב שאלת "עריצות הרוב" אבל לא שאלת "האנרכיה של המיעוט"
3; לא מקרה הוא. הטיעון ההזוי המבקש לאכוף את רצון המיעוט על הרוב תמיד וללא תנאי הוא אחד משורשי הוויכוח שלא יסתיים עד להכרעה חוקתית בסוגיה זו. חוק כבוד האדם וחירותו הוא חוק מאזן בין זכות היחיד לזכויות כל היחידים האחרים. הפירוש הניתן לו כשלילת זכות הרוב להכריע במערכת דמוקרטית, אינה באה בחשבון, משום שהיא אפליה המעדיפה את המיעוט על הרוב. להערכתי, שום גורם שלטוני אינו יכול להיות "אויב הציבור" ולהישאר חלק מרכזי ויציב מהמערכת השלטונית.
השופטת חיות גורסת שבית המשפט העליון הוא הגורם השלישי במעלה בין הגורמים הנהנים מתמיכה ציבורית על-פי סקרי דעת הקהל האחרונים. זו עובדה נכונה, אולם יש בה גם מידה רבה של גניבת-דעת. אם משווים את מעמד בית המשפט כיום למעמדו לפני 20 שנה, הפער מעורר דאגה רבה. נכון, כל מערכות השלטון ובכללן צה"ל, שעמד תמיד בראש סולם ההזדהות הציבורית, ירדו בדירוג, אולם כל המערכות הללו הן מערכות שהשפעות הגורם הפוליטי בהן חזקות מאוד; לא זה צריך להיות המצב מול מערכת המשפט. אם גם מערכת זו נמצאת בתהליכי דעיכה - זו סיבה חשובה לדאגה אמיתית!
"המהפכה השיפוטית" של
אהרן ברק, היא לדעתי הגורם המרכזי לשחיקת מעמדו של בית המשפט העליון. מאז הפך בית המשפט לנגזרת פעילה של המחלוקת הציבורית בין "ימין" ל"שמאל" בוויכוחים הפוליטיים שלנו. עליו לנטוש עמדה זו ולחזור למעמד הבלתי-תלוי שהיה לו לפני אותה מהפכה ועליו לעשות זאת לאלתר וחד-משמעית. מבחן מעמדו של המוסד השיפוטי העליון שלנו בעיני הציבור תלוי בתפקודו ב-4 רבדי-יסוד אלה: מקור הריבונות (המחוקק הבלעדי), הפרדת רשויות ותיחום סמכויות, נהלי עבודה מסודרים ואחידים לכל (שוויון לפני החוק) ומתן תשובה חוקית לשאלה: "את מי משרת בית המשפט עליון"?
