אין יום שעובר בלי פולמוס בין הפוליטיקאים לגבי אופן הפעולה היעיל כלפי החמאס והתגרויותיו בעזה. בשמאל טוענים שרק מחוות, הסדרה ולבסוף הסכם פוליטי עם חמאס, יביאו לשקט בחזית הדרומית של המדינה. הימין, לעומת זאת, קורא לצעדים תקיפים כנגד מה שהוא רואה כשחיקה מתמדת בהרתעה ואיום ביטחוני הולך וגובר; לדעתו יש לנקוט צעדים תקיפים ואולי אף עריכת סבב מלחמה נוסף. מי מהצדדים צודק? בתקופה זו אנחנו מציינים 45 שנה למלחמת יום הכיפורים, שלקחיה מראים בבירור מה יותר יעיל - ויתורים, מחוות ואפילו הסדרה לעומת ענישה צבאית והכאבה לאויב. השלכות מלחמת יום כיפור מראות בבירור שענישה צבאית, כאב וסבל לאויב ושיקולים גיאו-אסטרטגיים חשובים הרבה יותר מוויתורים, מחוות והסדרה. במלחמת יום הכיפורים נלחמה ישראל נגד מצרים וסוריה. אומנם השתתפו בלחימה בחזית הצפונית גם כוחות עירקיים, ירדניים ומרוקאים, אך רק מצרים וסוריה היו חלק מתהליך ההסדרה ותהליך השלום שנחתם עם מצרים ב-1979. ידוע גם שההסדרה עם סוריה הייתה קשה שבעתיים מאשר ההסדרה עם מצרים. בחזית הצפונית התותחים נדמו רק במאי 1974 עם הסכם הנסיגה מהמובלעת לקו הסגול, לעומת הסכם פירוז ראשוני עם המצרים שנחתם כבר בינואר באותה שנה. עשרות חיילים ישראלים נהרגו בהפגזות היומיות על הכוחות הישראלים במובלעת בחודשים שבין שני ההסכמים. מן המפורסמות הוא גודל הוויתורים שישראל עשתה כדי להשיג את הסכם השלום עם מצרים. ישראל ויתרה על כל השטחים שנכבשו במלחמת ששת ימים (להוציא קילומטר מרובע של טאבה שעבר לידי המצרים ב-1989) - כל חצי-האי סיני, ששטחו פי שלושה משטחה של מדינת ישראל (בתוך קו הירוק). הוויתור כלל כמובן גם את בארות הנפט באבו רודס, שסיפקו קרוב לשליש מהתצרוכת הישראלית בזמנו - משאב כלכלי אדיר במונחים של אז. ספק אם בתולדות האנושות, הצד החזק יותר (שבמקרה זה כיתר ארמיה שלמה בצד המזרחי של התעלה), ויתר על כל כך הרבה כדי להגיע להסכם שלום במלחמה שבסופה הייתה ידו על העליונה. אך מעטים יטילו ספק בתועלת מן הוויתורים 45 שנה לאחר מכן. אחרי ככלות הכל, מצרים מאז ויתרה על האופציה המלחמתית - לשמחתנו הרבה. אבל בנקודה זו, צריכים לציין את הלקח השני ואולי העיקרי של המלחמה. ישראל השיגה כמעט את אותו הדבר בחזית הסורית להוציא את המובלעת והנסיגה ומפירוז קוניטרה, ללא ויתור כלל וללא חתימה על הסכם שלום. החזית הדרומית נדמה מאז, אך גם החזית הצפונית, עם אויב מר הרבה יותר, נדמה מאז אותה מלחמה - ללא ויתורים משמעותיים מצד ישראל. ההשוואה מלמדת בבירור שהמאמץ המלחמתי האדיר של ישראל, לחימתם ההרואית של מפקדי וחיילי צה"ל בסבב הלחימה הזה בנוסף לסבבים הקודמים, הובילו לכאב שהמלחמות הללו הסבו לאויביה. כאב זה הוא הגורם העיקרי שהניע אותן להפסיק להילחם בישראל ולא הוויתורים. (במלחמת לבנון הראשון, ישראל יזמה מלחמה נגד הכוחות הסוריים). הדפוס הזה חוזר על עצמו בעימות בין ישראל לבין חמאס בעזה, שלובש יותר ויותר סממנים של עימות בין-מדינתי כמו מלחמות ישראל-ערב בעבר, כשלאחר כל סבב ישראל השיגה יותר הרתעה. בסבב השלישי והארוך יותר ב-2014, ההרתעה הייתה כמעט מוחלטת ונמשכה על פני שלוש שנים, הרבה יותר מאשר בסבבים הקודמים. ההתגרויות בחצי השנה האחרונה, למרות מחוות מצד ישראל, מראות שאין מנוס מסבב רביעי כדי שחמאס יפנים, כפי שהפנימה סוריה וכפי שהפנימה תנועת פתח ביהודה ושומרון לאחר מבצע חומת מגן ב-2002 והמצוד נגד ראשי התנזים, שהכאב אינו מצדיק את המשך העימות. אין ספק שלוויתורים יש חשיבות בייצוב השלום (הקר) עם מצרים, אבל זאת לא הסיבה העיקרית שהיא ויתרה על המאמץ המלחמתי, כפי שהתנהגותה של סוריה תוכיח. על ישראל, אם כן, להתכונן לסבב הבא ולהודיע על כך מפורשות לחמאס. מי יודע? אולי התבונה בקרב מנהיגי חמאס בטרם עת - מה שקורה לעיתים נדירות - תנצח לפני שיפרוץ העימות ועמו הסבל הרב לתושבי עזה. אפשר לקוות, אבל בוודאי לא לצפות לכך.