דֶּרֶךְ אֶרֶץ דֶרֶךְ אֶרֶץ קַדְמָה לַתּוֹרָה זֹאת הָאִמְרָה בְקִיּוּם יַחֲסֵי אֱנוֹשׁ מִן הָרָאוּי לְשָׁמְרָהּ גָם המְחוֹקֵק קִבֵּל זֹאת בְּוַיֵּרָא נֶאֶמְרָה מִצְוַת ה' בִּידֵי מַלְאָךְ לְאַבְרָהָם שִׁגְּרָה אָז אַל תִּתְנַשֵּׁא לֵאמוֹר אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד בֶן אָדָם דַּע אַתָּה בֶן חָלוֹף וְלֹא תִּשְׂרוֹד קַדֵּם פְּנֵי עוֹבֵר אֹרַח לְיָד פֶּתַח בֶּיתְךָ זוֹ דֶרֶךְ אֶרֶץ שֶׁקַּדְמָה לַתּוֹרָה קַח אִתְּךָ כַּךְ הַדָבָר הֻמְחַשׁ בְעִתּוֹ בֶּאֱלוֹנֵי מַמְרֵא מַלְאָכִים נִצְבוּ בִּפְנֵי אִישׁ טוֹב מַרְאֶה לְבַשֵּׂר לוֹ בְשׂוֹרוֹת וְנִרְאוּ כְּעוֹבְרֵי אֹרַח שְׁלִיחֵי אֵל הָיוּ וְלֹא נָפְלוּ עָלָיו לְטֹרַח מְאָז נוֹלַד הַכְּלָל וְכַךְ נִמְשַׁל זֶה הַמָּשָׁל קַבֵּל פְּנֵי דָּל אַף אִם לֹא תַאֲכִילֵהוּ כְּלַל זֶה מֵהַתּוֹרָה בְּטֶרֶם נִתְנָה בְּסִינַי בַּהַר וְגָם נֶאֱמַר לַדַּיָּן שֶׁבְּדִינוּ אַל יְהֵא נִמְהַר כֹּל זֶה בַּתּוֹרָה נִמְצָא וְכַך זֶה שָׁם נֶאֱמַר בִּכְלָלֵי דֶּרֶךְ אֶרֶץ הֱוֵה נִזְהַר תכונות אברהם היחודיות לו רודף שלום, ראינו זאת בדברו אל לוט בן אחיו כשנתגלעו חלוקי דעות בין רועיהם:
אל נא תהי מריבה ביני ובינך....כי אנשים אחים אנחנו....הפרד מעלי (לך לך יג/ח,ט) כלשון הפתגם העממי בערבית:
אִבְעֶד עַן אִשְׁ-שַׁר וֻעַ'נִּי לוֹ (ابعد عن الشروغني له) תרגום לאמר:
"רחק מריב ושיר לו". והרי עוד תכונה טובה לאברהם:
עושה חסד: שנתגלה בהחלצו לשחרר את לוט מִשִּׁבְיוֹ ונלחם במלכים שלחמו נגד מלך סדום וכך זה תוּאַר:
וַיָרֶק את חניכיו ילידי ביתו ...וירדף עד דן (יד/טו). כמובן הביס את המלכים וחלץ את לוט תכונה חשובה נוספת נמצאה באברהם:
עושה מצות לִשְמָן,לא על-מנת לקבל שכר, זה קרה כאשר מלך סדום הציע לאברהם כך:
תן לי את הנפש והרכוש קח לך (לך לך מב/כא) ענה לו אברהם:
הרימותי אל ה' אל עליון ...אם מחוט ועד שרוך נעל אקח (לך לך מב/כב,כג). תכונות אברהם קִבְלוּ בִּטּוּי על-ידי הרמב"ם (בהלכות ע"ז א.). שהיו לו עוד תכונות נעלות רבות כגון:
אוהב את הזולת, ופודה שבויים. בימינו תכונה זו מיוחסת לצה"ל שנחלץ להחזיר חייליו משבי אויב או משטחו (תוצאתה מלחמת לבנון השנייה). אברהם נתגלה גם כ
איש אמונה ואין עַוֶל, צדיק וישר הוא. והתכונה הבולטת בפרשה וירא -
הכנסת אורחים המתארת את אברהם יושֵב בפתח אָהֳלוֹ
בחום היום, ביום השלישי למילתו,
סובל מחום גופו. הוא רואה שלושה עוברי ארח" וַיָּרָץ לקראתם (יח/ב) בהזמינו אותם אל אהלו ובאמרו להם:
אֲדֹנָי (מלשון אֲדוֹנִים)
אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך (יח/ג). ואברהם מדבר בלשון יחיד לשלושת עוברי אֹרַח. רש"י מסביר זאת בכך שאברהם הודה בדבר אל אלוהים לו לעשות את מצות
הכנסת אורחים לכן נאמר:
וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה (יח/ב). ועוד תכונה לאברהם:
חוש הצדק, זה קבל ביטוי בכך שהגן על תושבי סדום ועמורה, כשאלוהים גמר אומר לכלותם. אברהם פונה בתהיה לה':
האף תספה צדיק עם רשע? אולי יש חמישים צדיקים בקרב הרשעים. ובאשר לעשית דין צדק, מסביר רש"י משמעות דברי ה':
ארדה-נא ואראה (נד/כא) עושה זאת בשאלה רטורית כלום אלוהים צריך לרדת כדי לדעת? אלא שיש באמירה זו, כדי ללמד דַּיָּנִים שלא יפסקו דיני נפשות (פס"ד מות) אלא בראיה (אחרי חקירה מדוקדקת בדבר).
בעוד אנו ממהרים להאשים ודנים לחובה.
דור דור ודורשיו הרמב"ם התייחס בפירוש המשניות לצדיקיו ושבח אותם ואמר:
"לשבח החשובים ולהודות מעלותיהם, כדי שייטבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם". מנהיגי הדור יש בכוחם למנוע את מחזוריות ההרס והחרבן שנופלים עליהם בגלל מעשיהם. זה תפקידם של מנהיגי הדור
ולכל דור דורשיו. אנו עוסקים הפעם באברהם מנהיג הדור. בסקירה לאחור מסתבר כי לא רק שהעולם סובב על עצמו, אלא גם מעשי בני האדם סובבים על עצמם. נסקור זאת החל מעשרת הדורות עד נח. אז האדם השחית
ומלאה הארץ חמס, זה גרם שאלוהים שברא את הכל לשים קץ כל בשר, אילולא ברגע האחרון נמלך בדעתו והותיר זרע לחידש האנושות. ומשקמו דורות חדשים-מצאצאי נח וילדיו הם השחיתו שוב ובקשו להלחם בבורא עולם בבנותם עיר ומגדל למטרה פסולה זו. אלוהים שוב מלא חמה על יצוריו ומעניש אותם בבלבול שפתם ובהפיצם על פני כל הארץ. והנה מופיע אברהם שמביא לאנושות
תודעה קיום בורא עולם שמנהלו בחסד וברחמים עד ששוב אנשי סדום מתגלים כ
רעים וחטאים וזעקת העשוקים עלתה לשמים,
וחטאתם כבדה מאוד. שוב אלוהים משמידם בהמטירו על סדום ועל עמרה גפרית ואש והופך את הערים בהן ישבו. מתברר שיש מחזוריות ותמיד ימצא מנהיג שיציל את העולם מאסון אפילו מְחָרְבָן. זה שאמר הרמב"ם המנהיגים ישמשו לעם מורי דרך להוליכם בדרך הישרה. ברם כאשר המנהיג מושחת ומנשא כי הוא הכל יכול ושוכח כי הוא ישוב לאדמה וכל התנשאותו הלכה לה ברוח, אך לא בטרם הזיק והביא לְאָבדָּן העם שהנהיגו.
חכמה או התחכמות או אמונה הספור כשאברהם אבי האמה נוסע לנגב להתישב בין
קדש ובין
"שׁוּר" ל
"גרר" ביודעו שהוא נכנס לתחום שלטונו של אבימלך מלך גרר. נשאלת השאלה מדוע נסע אברהם ממקום בטוח אל מקום שבו אורבת לו סכנה? לפי הכתוב עשה זאת כשנעשה מעשה התועבה על-ידי בנות לוט בן אחיו בשכבן עמו ומשכיבה זו עתידים לבוא לעולם שני עמים עוינים לישראל
מואב, ובני עמון. עמים שלידתם בחטא. אברהם כפי שעולה מן הכתוב התרחק מלוט ומבנותיו והעדיף להכנס לתחום אבימלך העוין. ברם אברהם בחכמתו הכין את עצמו לרע ביותר ובקש מאשתו שרה לאמר כי היא
אחותו ולא אשתו, כדי להנצל ממות על-ידי אנשי גרר. נמוק אברהם למעשה זה עולה מדבריו אל אבימלך, כאשר זה גלה ששרה אשתו של אברהם ולא אחותו, אברהם מנמק את מעשיהו באמרו:
כי אמרתי רק אין יראת אלוהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי (כ/יא) האם אברהם הפקיר את אשתו כדי להציל עצמו? שאלה קשה זו. מן הפרשה עצמה עולה כי אבימלך עצמו מכיר במושג זה של הצדק האלוהי, שכן בדבר אלוהים על חטאו של אבימלך בלקיחת שרה,
חש עצמו צדיק נקי כפיים (כ/ד,ה), כי הרי הוא קבל חנינה מאלוהים על שלא פגע בשרה, לכן אמר לו אלוהים:
גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשך גם אנכי אתך מחטו-לי (כ/ו) כמובן אין להשוות אמונת אבימלך באלוהים כאמונת אברהם באלוהים. ראינו זאת בפרשת העקדה כשאמונת אברהם באלוהים דרשה ממנו את
"הכל בכל מכל כל" להקריב את יצחק קרבן לפניו ונענה לכך מתוך אמונה עזה שזה רצון אלוהים שנתן לו את יצחק והוא שלוקח אותו. זה הנסיון הגדול מתוך עשרת הנסיונות שנתנסה בהם אברהם לבחון עצמת אמונתו באלוהים. כאמונה לשמה שלא כאמונות שלא לשמן.
אלוהים מחדש הברית עם אברהם אחרי נסיון העקדה מחדש אלוהים את ברית בין הבתרים. (בסגנון ימינו חדוש ה"הסכם") שבברית הזאת נקבע יעודו של אברהם והתברך בזרעו ככתוב:
כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך אחריך ויירש זרעך את שער אויביו (כב/יז). אפשר לאמר כי פרשת העקידה בעצם נוגדת את הברית כי אם יצחק היה עולה על המזבח כקרבן,הרי שלא יהא לאברהם זרע לרשת שער אויביו. אלא שהברית עמדה במבחן של גמירת אֹמֶר של שני הצדדים לקימה, כשצד זה מאמין בצד שעומד מולו והצד האחר מאמין בצד שמולו. כשמתערער האמון בין הצדדים הברית לא תתקים. בעקדת יצחק בולטת אצל אברהם העדפת עבודת אלוהים על פני כל דבר אחר. מכאן החילים שנופלים בקרב בימינו, אינם הולכים כעקדת יצחק, הם יוצאים כדי לקים ברית אלוהים שכרת עִם עַם ישראל את
האמונה. וכשנופל חיל בקרב נופל
כדי לקים את האמונה הזאת ולא
בגללה. הברית שכרת ה' עִם עַם ישראל כי ישראל עם מוסרי והומני, ולא בגלל אמונה דתית. הקשר ביו ה' וישראל אמונה אונברסאלית,שכל חי חיב לקימה, כלוחם צדק ושמרי טֹהַר מדות ומוסר, זה צריך להיות לחם חֻקָהּ של כל אֻמָּה. ומשאובד ההומניזם והחמלה יעמוד קיום האמה בסכנה. עמידת אברהם בשיג ושיח עם הקב"ה בעניין סדום, אינו בנושא דתי אלא הוא בנושא מוסרי. בתום הויכוח נאמר:
וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו (יח/לג). אולם כאשר עמד אברהם בניסיון העקדה אמר ה' לאברהם:
כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה (כב/יב), ללמדך שכל הניסיונות שקדמו לניסיון העקדה לא היה בהם די לאמוד עצמת אמונת אברהם באלוהים ויציבותה. וכשאין אין מוסר:
עֵינֵינוּ הָרוֹאוֹת אֵיךְ מְחַסְלִים חֶשְׁבּוֹנוֹת לְדַבֵּר וְלַחֲלוֹק עָל הַשָּׁלִיט אֶלֶּה מוֹתָרוֹת חָלַקְתָּ עַל הַשָּׁלִיט גָּזַרְתָּ דִּינְךָ אֵין עִרְעוּר שִׁיטָה זוֹ אֶצֶל מַמְלְכוֹת עָרָב תַּקָנַת צִבּוּר אַבְרָהָם אֲבִי כֹּל עָם חָכָם שֶׁקָּבַע נוֹרְמָה לָלֶכֶת יָשָׁר עִם אֱלֹהֶיךָ וְאַל תִּנְהַג בְּעָרְמָה כִי הֲרֵי כְבַר נֶאֱמַר כִּי חֶבֶל הַשַּׁקְרָן קָצָר זָרַע זִרְעֵי שִׂנְאָה פֶּרוֹת בְּאוּשִׁים הוּא קָצַר הֵיכָן יִמָּצְאוּ דִּבְרֵי בִּקֹּרֶת וְדִבְרֵי שֶׁבַח כְּפִי שֶׁזֶּה טָבוּעַ בָּנוּ בְכֹל אֵבַר מֵרֶמַ"ח הֲאֶצֶל רְאוּמָה תַּחַשׁ מַעֲכָה טֶבַח וְגַּחַם אוֹ אֶצֶל בְּנֵי יֵעֲקֹב בֶּן יִצְחַק בֶּן אַבְרָהַם וְהַשֶּׁבַח לָאֵל מְעַתָּה וְעַד עוֹלָם