שרת התרבות
מירי רגב יכולה לזקוף לזכותה ניצחון מחפיר על שעלה בידה להביא לאישורו של חוק הנאמנות, שללא ספק יהפוך את מוסדות התרבות לפטריוטים בתשלום. רגב, שוחרת התרבות המגויסת, נלחמת על הסמל ועל הדגל, כשהתוכן בעיניה הוא עניין שולי בלבד.
אין זאת אלא חרפה שהשרה מירי רגב אילצה את התיאטראות להופיע בהתנחלויות כאילו היו בשר מבשרה של מדינת ישראל. ואם לא די בכך, הר שכשם שהמתנחלים הצליחו כבר לעצב את דמותה של החקיקה בישראל - הם גם יקבעו עכשיו, באמצעות שליחיהם, מה היא תרבות ראויה, מה הוא סרט חתרני, וכיצד על האקדמיה להוכיח את נאמנותה לארץ ישראל השלמה.
ניזונה מהרעש ישראל של מירי רגב שוב מתייצבת כמועמדת באודישן, כדי לזכות בתעודת נאמנות מטעם מתנחלי הכיבוש. לזכות הקומיסרים הללו אפשר לומר שהם יודעים היכן נקודות התורפה של אויביהם במדינת ישראל ולאן לכוון את בעיטותיהם.
אין זה סוד שהשרה רגב ניזונה מהרעש התקשורתי, מההמולה שכל יריביה מקימים בכל פעם שהיא משתלחת במוסד תרבותי או ביצירת אמנות שנויה במחלוקת. כל הסימנים מעידים שהתקציבים שמשרדה מחלק יובילו לסחף המונים נגד ערכי המדינה או סמליה, ובינתיים היא משתמשת באמנים לצורך פילוג ושיסוע ביניהם, רק כדי לצבור עוד כמה קולות במערכת הבחירות הבאות.
האמת ניתנת להיאמר שעוד הרבה לפני שהחוק אושר בוועדת השרים, האפקט הזה כבר חילחל היטב אל תוך מוסדות התרבות, בעיקר אלה שנשענים על תקציב המדינה. כך או אחרת, ראוי להודות שרגב הצליחה לחבר בין "נאמנות" לבין "תרבות" - שני מושגים שלא יכולים להיות יותר רחוקים האחד ממשנהו.
