בנימין נתניהו נוהג כדרך קבע להשתבח בהישגיה הביטחוניים, המדיניים, הכלכליים והחברתיים של ישראל. לדידו, ישראל היא ארץ מ-ג-נ-י-ב-ה. בלהט הדיבור הוא גם לא חוסך בנתונים ובמספרים. אלא שבעוד בשני הנושאים הראשונים אפשר להתווכח אתו ולהוכיח אותו אם והיכן הוא שוגה, בנושאים האחרים הנתונים המספריים מדברים. אלה מציגים את העובדות והן בבואה למציאות, ולא רק וירטואלית.
מציאות זו מבהירה כי במישור הכלכלי מדינת ישראל היא אכן סיפור הצלחה. לפי דוח נתוני הבנק העולמי בערכים נומינליים לשנת 2017 התוצר העולמי הגולמי מגיע לכ-80 טריליון דולר (12 אפסים...) וארה"ב היא הגדולה ביותר עם תוצר של 19.4 טריליון דולרים שהם 24.4% מהכלכלה העולמית. ביחד עם סין, יפן וגרמניה ארבעת המדינות מציגות למעלה ממחצית התוצר העולמי כלומר, יותר משאר כל מדינות העולם ביחד. לכן, תרומתן של מאות מדינות לתוצר העולמי היא כה שולית שהן לא נכללות ברשימה.
מדינת ישראל כן נכללת. התוצר הגולמי שלנו היה 0.44% מהתוצר העולמי, קרוב למחצית האחוז. כלכלתה ייצרה יותר ממדינות עם אוכלוסיות של 100 ו-200 מיליונים כגון, הפיליפינים, פקיסטן, השתוותה כמעט לניגריה העשירה במשאבי נפט ושווה לדרום אפריקה עם אוכלוסייה מעל 50 מיליון. במזרח התיכון ישראל כמעט השתוותה לאחוד האמיריות במפרץ הפרסי "הטובעות" בנפט וגז.
יפה אבל בהחלט לא מספיק אז כלפי חוץ אנחנו נראים בסדר. ומה בזירה הפנימית? לפני שבועיים פרסם ארגון
OECD דוח על פערי ההכנסות במדינות הארגון בשנים 2011-2016 המשקף את הפערים החברתיים במדינות השונות. כאן לא רק שאין לנתניהו במה להתפאר אלא שהוא צריך להתעצב כי אלה השנים פרי יצירות הממשלות בראשן עמד. הגרף שלהלן מצביע כי הפער בישראל גדל בצורה קיצונית והוא גם גבוה מאוד בהשוואה למדינות האחרות בארגון - פי שלושה מקנדה שבמקום השני. אפילו ארה"ב בה הפערים תמיד גדולים נמצאת בתחתית הרשימה (עידן אובמה). המשמעות ברורה: בישראל באותן שנים העשירים התעשרו יותר והעניים הפכו עניים יותר או שלמצער נותרו במקומם.
לכל ברור כי פערים חברתיים הם מקור לדאגה לאורך זמן כי מי שמתקשה להשיג את קצב החיים ונדון להשתרך מאחור צובע את כל החברה בצבעים אפורים. השימוש הנדוש אצלנו בפריפריה מגדיר לכאורה מציאות בה יש את ישראל השנייה שאותה עושים לחבר לישראל הראשונה. כאילו שאנו חיים בשני עולמות מופרדים. זו גישה תת-תודעתית לקיומו של פער חברתי שהוא תוצר של פער כלכלי. כי מה פרוש פריפריה אצלנו? למעט אילת, בנהיגה אפשר להגיע לכל נקודה ברחבי ישראל תוך שעתיים, שעתיים וחצי - פרבר או מחוז במושגים של מדינות בעולם. אבל כאשר ממשיכים לדלקם כי פועלים לחבר את שני העולמות ובאותו זמן מעבירים קרונות רכבת מהצפון, פריפריה לצורך הדיון, לטובת הפעלת הרכבת החדשה לירושלים וממנה מבלי לחשוב מראש כיצד זה ישפיע על תושבי הצפון והמחיר שישלמו, מוכיחים כי לא מדובר רק במרחק גאוגרפי אלא במרחק מחשבתי בין הרצוי לבין המצוי.
ביבי נתניהו יכול להמשיך להשתבח בהישגיו אבל טועה כאשר מתעלם מהנעשה בשטח. כל ראש ממשלה בישראל צריך להיות מוטרד מאוד כאשר היא מככבת בראש טבלת המדינות בה הפערים הכלכליים והחברתיים הם הגדולים ביותר. נאומים נמלצים בלבד אינם יכולים לכסות על כך.
