ביום ששי חייל צה"ל ואיש המנהל האזרחי ידו אבנים על צוות מ
עיתון הארץ, העיתונאי יותם ברגר וצלם שהתלווה אליו, כשבאו לסקר אתר סמוך לאל עזריה, אליו היו מיועדים להגיע מפוני "אל אחמאר". זו השפה החדשה בדיאלוג בין הצבא ובין עיתונאים הבאים לסקר אתר, שצה"ל בנה למען המיועדים לפינוי ועתה עסוק בהריסתו.
על עובדה אחת אין חולקים במישור המשפטי, שעל-פי סקר הכפרים של המנדט הבריטי בחאן אל אחמאר היו 16,380 דונם שכללו גידולי דגנים. המחלוקת היא מתי הגיעו הבדואים מגורשי-נמלטי תל ערד מהנגב הישראלי בשנות החמישים לחאן אל אחמאר, שהייתה תחת שלטון ירדני. בשנת 1975 החלו בהקמת אזור תעשיה מישור אדומים, ב-1979 הוקם כפר אדומים, ב-1992 הוקמה ההתנחלות נופי פרת ואחרי כמה שנים מכינה קדם אקדמית, כשלכל תנופת הבנייה הזו התגלה קוץ בדמות אוהלי בדואים ואלפי ראשי צאן התרים אחר כרי מרעה ובורות מים. את הקוץ הזה מבקשים להסיר על-ידי ביתור הקשר בין יהודה ושומרון ויצירת רצף של התנחלויות, שימנע אפשרות לכינון מדינה פלשתינית.
יש עוד עובדות שאין חולק עליהם. מחנה ישי של חטיבה 27 יושב על אדמות מרעה ששימשו את תושבי הכפר בתקופת השלטון הירדני וגם לאחריו. לצערי, בית המשפט לא קיבל את טענת הבדואים שהם לא הגיעו מהירח, אלא חיי הנוודות בדרך מהנגב ממנו נעקרו למורת רוחם בשנות החמישים הם הגיעו אל המקום בו הם נמצאים.
כשהיינו תלמידים בבית הספר היסודי ילדי עובדים ע"ש משה הס בפ"ת קידמה אותנו כל בוקר סיסמה מאירת עיניים "אִם תִּרְצוּ אֵין זוֹ אֲגָדָה" ומתחתיה אותיות מוזהבות הנושאות את השם בנימין זאב הרצל. בין כותלי הכיתות שיננו את שורות הפתיחה של הספר "אלטנוילנד".
בימים שעומדים להחריב בית ספר אקלוגי סמוך לכפר אדומים, שנבנה על-ידי בני קהילת רועים בדואים, שיושבים במקום מאז שגורשו מאזור ערד בישראל בראשית שנות החמישים, בימים שבנגב מחריבים כפר בדואי, שתושביו יושבו במקום בצו המושל הצבאי מאז 1956 ובמקומו בונים כפר המיועד רק ליהודים, בימים שיש גיבוי לחייל ישראלי, שיורה בפלשתיני ירוי השרוע על הרצפה, נותנים גיבוי למאסר נערה בת 17, שהתריסה באגרוף מול חיילים ששהו בחצר ביתה כשבן דודה נפצע קשה. אוסרים משוררת,
שהביעה תמיכה בהמשך מאבק נגד המשך כיבוש, אותה מבקשת ישראל להנציח. בימים שעושים למעשה הכל כדי לספח את כל שטח C (שני שלישים משטחי המדינה הפלשתינית העתידה לקום) הייתי מוסיף את הסיפא של אלטנוילנד - "אֲבָל אִם לֹא תִּרְצוּ, כָּל מַה שֶׁסִּפַּרְתִּי לָכֶם הוּא אֲגָדָה וְאַף יִשָּׁאֵר אֲגָדָה".
אתנחתה מהאירועים הפוליטיים בימים שממשל בישראל מתעקש לנהל מגעים רק עם החמאס בעזה ומתעלמים מנציגות של ראשות פלשתינית ברמאללה, מתעקשים למעשה על מימוש הסיפא בחזונו של הרצל באלטנוילנד. מי שמדבר כיום גבוהה גבוהה בשם החזון של הרצל, עושה הכל כדי לנפצו. כן, הוא עושה זאת בריסוס שטחים חקלאיים של עזתים סמוך לגבול.
החזון הציוני דומע, שבשמו מבצעים מעשים מרחיקי לכת נגד קהילה ערבית פלשתינית החיה כאן בהריסת מאות בתים בשטחי C, כי לא ניתן בעשר השנים האחרונות היתר בנייה אחד לעשרות אלפי פלשתינים החיים בשטח C. מול עשרות התנחלויות שפורחות ומשגשגות מנוונים את חיי התושבים הפלשתינים בשטח C תוך פגיעה קשה בחקלאות בבקעת הירדן, שהיא העורף החקלאי למדינה הפלשתינית.
90% מתושבי בקעת הירדן הם פלשתינים ולהם יש גישה ל-10% של מקורות המים, ו-10% של חקלאים יהודים יש להם גישה ל-90% של מקורות המים.
למגישי ההצעות שהתמקמו גם במשרדי הממשלה בתפקידי שרים, כמו שרת המשפטים, שר החקלאות ושר החינוך, אני מציע ליטול אתנחתה מסערת האירועים הפוליטיים ולקרוא את ספרו של הרצל, "אלטנוילנד", שהוא ביטוי ספרותי לניסיון ליצור חברת מופת בארץ ישראל. אנחנו מרבים לשנן את המשפט הפותח מספרו של בנימין זאב הרצל - "אִם תִּרְצוּ אֵין זוֹ אגָדָה". אך חבל שאנחנו זונחים את משפט הסיום - "אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה, ויישאר אגדה".
אני כותב שורות אלו בסימן תחושה כואבת שלא רצינו, לא הקשבנו, לא הפנמנו ועלינו על שרטון, שתוצאתו היא "כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה - ויישאר אגדה". חלפו שנים רבות מאז תיאר הרצל בשנת 1902 את מסעם של ד"ר פרידריך לבנברג ומר קינגסקורט לאי בודד, כשבדרכם בקרו בארץ ישראל והתרשמותם קשה מאוד. בחלוף השנים בקרו שנית בארץ ישראל ויגלו את אלטנוילנד - ארץ ישנה-חדשה - פורחת ומשגשגת.
השנה לערבי הם פגשו בה קהילה מאורגנת למופת, שנותנת מענה לשלל הבעיות החברתיות והקיומיות של העם היהודי, חברת מופת לחברה האנושית כולה, המבקשת לאמץ לתוכה את כל מה שמציעה החברה שקמה באלטנוילנד. הם פגשו חברה פתוחה לכל החיים בה, יהודים וערבים, חברה פתוחה לכל המבקש להיות שותף להישגיה. למרבה הצער, אינני יכול להיות שותף להתרשמות זו במציאות המתיימרת להיות מגשימת חזון אלטנוילנד.
ברשימה זו אינני מעלה ביקורת אישית כלפי הרצל, שאזכורם של הערבים ב"אלטנוילנד" הוא לא פעם בבחינת ביטוי של קולוניאליזם אירופי המתנשא על המזרח. מה שאני מתעקש להבליט, שלפחות מי שמתיימר להיות מבטא נאמן של מורשת הרצל, שיהיה נאמן לה. במציאות הנוכחית, בה אנו עדים לביטויי שנאה כלפי הציבור הערבי החי בתוכנו, חשוב שנפנים את היחס והאהדה, שיש להרצל למהנדס הערבי רשיד בי, יליד העיר חיפה, המכהן בתפקיד רב סמכויות שלטוניות כסגן יושב-ראש החברה החדשה שקמה באלטנוילנד.
חשוב לשים לב, שהרצל ב"אלטנוילנד" בז למנהיג מפלגה יהודית-גזענית נוסח ליברמן-בנט-נתניהו, השונאת את הציבור הערבי. לא במקרה בחר הרצל בשם גאעייר Geyer - חייה הניזונה מאכילת נבלות כשם המתאים לרב, מנהיג מפלגה יהודית גזענית ומשיחית, המהלכת אימים בהחדרת השנאה לערבי באשר הוא ערבי, היישוב באלטנוילנד הביס בבחירות את המפלגה של ד"ר געאייר. ואנחנו איננו מצליחים להביס את נציגי ד"ר גאעייר של 2018.
נגד ראש המפלגה היהודית הגזענית יצא הרצל בשצף קצף. חובתנו לצאת נגד ממשיכיה היום במציאות הישראלית הכאובה והמדממת.
ראוי לשים לב לא רק לסמכויות השלטוניות הרבות, שניתנות באלטנוילנד לרשיד בי, אלא להקשבה של הרצל למאווייו התרבותיים והלאומיים של הערבי החי בארץ הזו. זאת על-רקע הבוז, שיש להרצל למנהיגה של המפלגה היהודית הגזענית, המובסת ברומן האוטופי שלו, שנכתב לפני למעלה ממאה שנים. למרבה הצער, המצע של אותה מפלגה שהביס הרצל ב"אלטנוילנד" צובר עוצמה הרסנית במציאות הקיימת של תחילת המאה ה-21.
ציבור גדול בנימין זאב הרצל הביס בספרו את ד"ר גאעייר, רב חשוך ואלים, שהשנאה לזר הערבי החי כאן הייתה מצע רעיוני ופוליטי למפלגתו. ד"ר גאעייר הובס בבחירות ב"אלטנוילנד" בראשית המאה ה-20, אבל ממשיכיו הולכים מחיל לחיל ומתעצמים בראשית המאה ה-21. ממשיכיו בדמות נפתלי בנט, אביגדור ליברמן, בנימין נתניהו ושרת התרבות מירי רגב. הבוטות וגסות הרוח, מתחברים למהלך של חורבן חזון "אלטנוילנד". המהנדס הערבי, רשיד בי, מבטא כמיהה לאחווה יהודית ערבית ולמתן זכויות שלטון לציבור הערבי החי כאן. עבור הרצל רשיד בי הוא לא רסיס בישבן, שחייבים לחיות אתו כמו שהצהיר באיוולתו שר החינוך. הרצל ראה ברשיד ביי ובקהילה הערבית ציבור גדול, שחי כאן, וכשכאלו יש להם זכויות כמו לכל החיים בקהילת "אלטנוילנד".
