הבחירות לנשיאות מצרים, שהתקיימו במארס 2018, הניבו תוצאה צפויה מראש. הנשיא המכהן, עבד אל-פתאח א-סיסי, שהתמודד בבחירות כעצמאי, זכה ב-97% מקולות הבוחרים, ובכך הדגים כמה רחוקה המציאות הפוליטית במצרים מהתקוות הנלהבות שניצתו בה בשנת 2011. למרות זאת, עדיין נכון לומר, כי האירועים המהפכניים שסחפו את מצרים החל ב-2011 היו בעלי חשיבות מכרעת עבור המדינה, עבור האזור וגם מעֵבֶר להם. המספרים מדברים בעד עצמם: אוכלוסייתה של מצרים תגיע בקרוב ל-100 מיליון נפש, והיא שומרת על מעמדה החיוני מבחינה גאו-פוליטית. התהפוכות הפנימיות שהתחוללו בה והשלכותיהן האפשריות, כולל עלייתו של שלטון טוטליטרי איסלאמיסטי, עלולות להיות הרסניות ליציבות האזור והעולם כולו. האתגר של מצרים הוא בעיקר פנימי. אומנם, ניצב בפניה איום חיצוני משמעותי יחיד, והוא בניית סכר הרנסנס באתיופיה, אולם אפילו סכסוך זה ניתן ליישוב על-ידי יישום מדיניות מים מתקדמת יותר. יש גם סכסוך גבולות ישן וסבוך עם סודן, וגם שטחי ההפקר של לוב מציבים בעיות ביטחוניות. עם זאת, אף לא אחת מהסוגיות הללו מהווה איום אסטרטגי על מצרים; ובינתיים, ישראל ממשיכה להיות בעלת ברית אסטרטגית, למרות יחסם העוין של רבים מאזרחי מצרים כלפיה. עתידה של מצרים תלוי, אם כן, לא בגורמים חיצוניים אלא ביכולתו של המשטר לשמר אותה מלוכדת מבחינה כלכלית, חברתית, אידאולוגית ופוליטית. בעיקר, א-סיסי צריך לנצח במלחמה הפנימית - והרעיונית - נגד הטרור והאיסלאמיזם הרדיקלי, להוציא לפועל את הפרויקטים הלאומיים שתכנן, לשמור על הצמיחה, לחזק את הקשרים עם מדינות מזרח הים התיכון, ולהתגבר על ההסתייגויות העמוקות ממנו בארה"ב וברחבי אירופה. כל זה תלוי ביכולתו של א-סיסי לשמור על ממשלה מאוחדת, למרות הסדקים שנוצרו לאחרונה בתוך הממסד השלטוני. מדד חשוב אחד ליכולתו לשמור על הסדר בביתו הוא מידת ההצלחה של המאמץ שהוא עושה לשנות את אופיו של השיח האיסלאמי הדתי. ישראל ושחקנים אזוריים אחרים במזרח הים התיכון ייטיבו לעשות אם ישימו את יציבותה של מצרים בראש מעייניהם. מצרים, מצידה, יכולה (אם תבחר בכך) להפיק תועלת משמעותית מהעצות ומהסיוע הדיסקרטיים שבעלות בריתה יכולות להציע לה בנושאים כמו ניהול משק המים, ליברליזציה כלכלית, אבטחת חצי האי סיני, ובעיקר - שליטה בהתנהלותם של שירותי הביטחון, באופן שיקל על ישראל לסייע לה בגבעת הקפיטול. מדיניותה של ישראל - והדיאלוג האסטרטגי המתמשך שלה עם בעלות בריתה באיזור, עם ארה"ב ועם אירופה - צריכים להתמקד בין היתר בחיזוק יציבותה של מצרים. ישראל צריכה לנקוט כמה דרכי פעולה. ממשלת ישראל צריכה לשמור על יחסים קרובים עם ההנהגה המצרית - כולל גיבוי למאמציה בעזה - ולחזק בדיסקרטיות את שיתוף הפעולה בתחומי הצבא והמודיעין. ישראל יכולה גם לחדש את העניין שלה בתמריצים כלכליים ספציפיים, כמו הרחבתם של איזורי התעשיה המשותפים עם מצרים - QIZ - וצעדים נוספים להעמקת שיתוף הפעולה, כולל בתחום האנרגיה. בנוסף, מומחיותה של ישראל בטכנולוגיית מים יכולה, עדיף בעקיפין, לסייע למצרים להתמודד עם תוצאות בנייתו של הסכר האתיופי. בדומה לכך, ישראל צריכה לעודד את הקונגרס האמריקני להתמיד במחויבותו לסייע למצרים במלחמתה נגד הטרור. סיוע כספי זה צריך לכלול שכנוע עדין מצידם של הסנאטורים וחברי הקונגרס, שמטרתו לעודד את ההנהגה המצרית לייעל את המערכת הצבאית ולהתאימה למשימותיה האמיתיות כיום. כמו-כן, מנהיגי ישראל צריכים לפתוח בשיחות עם ממשלת מצרים לגבי דרכים לשינוי צביונו של השיח הציבורי והרחקתו מהרטוריקה האלימה נגד ישראל, שממשיכה להיות נפוצה בחברה המצרית. בינתיים, על בסיס מה שמסתמן כמכנה משותף בין ישראל ומצרים בסוגיה הפלשתינית - במיוחד לגבי הסיוע לאוכלוסייתה של עזה והמאמץ המשותף להביא לרגיעה - צריכה ישראל להמשיך ולתת מעמד בכורה למצרים בחזית זו. מצג כזה של שיתוף פעולה עשוי לשמש את א-סיסי כהוכחה לכך שהוא מסוגל לספק תוצאות מעשיות בעבודה עם ישראל, ולהגביר את אמינותו בעיני העולם. יהיה זה מועיל להרחיב את היקף התיאום עם שותפות אחרות בים התיכון, להרחיב את המודל הנוכחי של שותפות תלת-צדדית (יוון-קפריסין-ישראל ויוון-קפריסין-מצרים); וכשיתאפשר הדבר, להכניס את איטליה כעוגן אסטרטגי ולסמן מתווה לגיבושה של מסגרת התייעצות רב-צדדית קבועה. חשוב במיוחד להעניק תמיכה פוליטית בוושינגטון ובאירופה לאסטרטגיה המצרית בלוב. בה בעת, ראשי המערכת המדינית, הצבא וגורמי המודיעין בישראל צריכים להיות מוכנים גם לאפשרות - הלא-סבירה (כיום) אך המסוכנת - שמשטרו של א-סיסי יתפורר, ובמצרים ישתרר תוהו ובוהו או יעלה לשלטון משטר עוין, וכתוצאה מכך יבוטל הסכם השלום שנחתם ב-1979. למצב זה יהיו השלכות מרחיקות לכת על ביטחונה של ישראל ועל מעמדה האזורי. מכך נגזר הצורך לעשות ככל שניתן לסייע בייצוב המשטר ובשיקום תדמיתו במערב, אך גם להכין אפשרויות ליום פקודה.