לירידה מן הארץ יש, מן הסתם, היסטוריה ארוכה כאורך הגלות. היא חוזרת ושבה בימינו אלה אל הכותרות, בעיקר בעטיים של הישראלים שהיגרו לגרמניה בשל מצבם הבלכלי הירוד, ובשל אותם ישראלים לשעבר שהיגרו לארה"ב.
היה זה ח"כ רון נחמן ע"ה, מייסדה של העיר אריאח וראש עירייתה הראשון שראה ב"יורדים" פוטנציאל ומאגר כוח אדיר למדינת ישראל, ההולך לאיבוד. הוא גם היה הראשון שחזה את בואו של היום הנורא, בו תעמוד המדינה בפני מציאות מאיימת, שבה תגבר הירידה מן הארץ על העלייה אליה, הן כמותית והן איכותית.
בהתראות חוזרות ונשנות הזהיר נחמן מפני התרחיש המאיים על מדינת ישראל, אם חלילה לא תשכיל להתמודד עימו מבעוד מועד. את דברי הנבואה של נחמן ניתן בהחלט לפרש כגישה פוזיטיבית לאותו פוטנציאל ישראלי רב-משקל הקרוי "הכפר הגלובלי", שישראל, משום מה, בוחרת להתעלם ממנו.
אין זאת כי מדינת ישראל פשוט מעדיפה להתעלם מהנושא ממסדית וממשלתית משום שאינה משכילה לשים את ידה על הדופק כדי לבנות רשת-גישור מתאימה לאותו ציבור ישראלי המתגורר בתפוצות.
העדר שדולה פה ושם הוכנו מחקרים עלובים בנושא, אלא שהם עלובים למדי באשר אין הם מציעים פתרון קונסטרוקטיבי, וכך ממשיך, עדיין, לנקר הספק אם בני דור שני או שלישי להורים שירדו מן הארץ עדיין נחשבים לישראלים של ממש.
מצער הדבר שאין בכנסת שדולה לטיפול בנושא הכאוב ועל שבישראל נעדר גוף מרכזי שאמור לטפל בנושא ה"יורדים". לצורך העניין מוצעת הקמתה של לשכת קשר-מולדת, שיוקצו לה משאבים כספיים מתאימים. בד-בבד רצוי לאתר ישראלים שהתנחלו בארה"ב ושהפכו שם למולטי-מיליונרים, כדי שיתרמו את חלקם הפילנטרופי למדינה שעזבו.
הקמתה של שדולה פרו-ישראלית נחוצה כדי לאזן בכך את השדולה היהודית המצטמקת מעבר לים. ההצטמקות הפילנתרופית כשלעצמה מרמזת על דעיכה הולכת וגוברת של הזהות היהודית. בין היתר היא גורמת לחיסול הממסד היהודי ולפגיעה חמורה בקרנות התרבות.
