אבי גבאי, יו"ר מפלגת העבודה, עשה את שגיאת חייו, סלל את דרכה של
ציפי לבני לראשות האופוזיציה, ומאז הוא
התאייד ונעלם מן החיים הציבוריים והתקשורתיים. הבלון הנפוח ויקירת התקשורת, למרות היותה נטולת ערך אלקטורלי או מנהיגותי, מככבת כמעט כל יום בתקשורת, שוטחת את הגיגיה המנותקים מן המציאות, מביעה את שנאתה לנתניהו ואת אהדתה לאבו מאזן שוב ושוב, ובכך מסיימת את דף המסרים שלה, עד למחרת, וחוזר חלילה.
עוד לפניו,
יצחק הרצוג, היו"ר הקודם של מפלגת העבודה, עשה את שגיאת חייו, עשה "חיבורים" כדבריו, סלל את דרכה של ציפי לבני להישארות בכנסת ובהנהגת
המחנה הציוני, והביא לכך שהוא
התאייד, פרש מן הכנסת, והותיר את השמאל (שמאל, ולא שמאל-מרכז) בידיה.
בהמשך ייתכן שזה יהיה גם גורלה של
תמר זנדברג, יו"ר מרצ, אשר תיבלע על-ידי לבני השועטת שמאלה, משתלטת על השמאל ומדרדרת אותו אל גבול אחוז החסימה. יש לקוות שמפלגת
יש לפיד תיזהר שלא להישטף בצונאמי של לבני, כי משטר דמוקרטי בכל זאת זקוק לאופוזיציה ביקורתית ולא רק לשנאת נתניהו.
לבני, כמו חבריה בשמאל, עולה לרגל ומשחרת לפתחו של אבו מאזן, מכחיש השואה, העומד בראש רשות הטרור הפלשתינית, ומתעלמת מכך שהוא מנסה לגרור את ישראל למלחמה בעזה. שנאת נתניהו מצדיקה גם את זה. שוב ושוב היא מדקלמת את "פתרון שתי המדינות", עובר שנולד מת, ש
מעולם לא היה פתרון ולעולם לא יהיה פתרון, אלא אם כן המדינה השנייה תהיה עבר-הירדן המזרחי.
ממשלת ישראל הנוכחית נוהגת בזהירות ובאחריות כאשר היא פועלת להחלשתו של שלטון החמאס בעזה, אך לא להפלתו. רק טיפוס בלתי אחראי ונטול עכבות יקריב חיילים ישראלים על מזבח העברת השליטה ברצועת עזה מידיו של חמאס לידיו של אחיו התאום, עבאס. מה שלבני אינה קולטת הוא ש
עבאס/חמאס הם תאומים סיאמיים השואפים לאותה מטרה - חיסול ישראל - ועל כן מוטב שהם יהיו נפרדים ומורחקים זה מזה. במידה רבה, שלטון חמאס מוחלש בעזה הוא חגורת מגן לישראל מפני מצעד האיוולת של "פתרון שתי המדינות", שאליו רוצה העיוורת להוביל.
ובשולי ההפגנה ("עצרת") הגסה והמתלהמת שביזתה את זכר רבין ושבה אבירי
חופש הביטוי סתמו את פיו של שר בישראל, צדקה תמר זנדברג כאשר אמרה: "הרצח הפוליטי המוצלח בהיסטוריה. המטרה הושגה". מה הושג? יש לזכור: בניגוד לרושם שמנסים ליצור המסיתים מן השמאל, כתוצאה פוליטית מן הרצח מי שהפך להיות ראש
ממשלה לא היה נתניהו!
