גורלו של מין האדם הוא האדם. לא כוכבים ומזלות. לא תנועות גלגלי היקום. גם האלוהים, כי כאשר ברא אלוהים את האדם בצלמו ובדמות תבניתו בחר בו להיות יצור בוחר היודע להבחין בין טוב לבין רע, בין בניין לסתירה, בין שכר שסופו בא לבין עונש גם אם יאחר להגיע. הוא הטיל עליו, ועליו לבדו, את האחריות לגורלו. הכל תַּחַת הַשָּׁמָיִם', לא בשמים. לו היה הכל בשמים, לא היו הזמנים משנים דבר, כי בשמים אין 'עֵת לָלֶדֶת' ואין 'עֵת לָמוּת', שם למעלה קדם הנצח לבריאה, ואין הסוף שם לעד ואינו יודע אתנחתה, והזמן שם על כן אין בו תנועה ולא עלייה ולא מורדות, ולא אורות ולא צללים, ולא בני אדם המביאים אותו ולא דור אחר נסים מפניו אל עידן של מחר. תחת השמים האדם עושה זמנים.
והפלא גדול. כשם שפרצופיהם של ילודי אישה שונים כן דעותיהם שונות, ומה שחפץ בו האחד לא חפץ בו חברו, ומה שמאוס על פלוני אהוב על אלמוני, ויש סוגדים לממון ואחרים למידות, ולכאורה כמספר הבריות בעולם כן מספר הזמנים אבל, לא, יש 'עֵת לָטַעַת', ובכל העולם כולו מסקל טרשים, ונוטע כרמים וסולל כבישים, ומקדש קתדראות למחקר ולקדמה, ובונה ערים, ומכה רעב וחולי, ומביא ברכה על היקום כאילו כל בני האדם, כל האנשים השונים הנשים השונות נמנו יחדיו 'לָטַעַת' .
ויש ואין יודע פתאום איך, 'עֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ' וכל שנשתל נעקר, והכבישים הולכים אל מחנות הסגר ואל רציפי חיסול, ובקתדראות חוקרים איך למהר להמית, ובערים מבערים שכונות מזרים, והרעב הופך כלי מלחמה באויבים והחולי מטה של עונשים בעלובי החיים שעצם קיומם עוקר את שלוות המתעלמים מייסוריהם. רק חכם הרשים, יודע, אם הוא יודע, איך צדיקים - כי תמיד יש צדיקים, ובינוניים - כי זה תמיד רוב גדול-וקצת רשעים - כי רשעים הם לעולם רק מיעוט סורר - עושים יחדיו אגודה שעתים היא אגודה של 'עֵת לָטַעַת' ועתים, אגודה של 'לַעֲקוֹר נָטוּעַ', ועתים של 'לַהֲרוֹג' ועתים של 'לִרְפּוֹא'.
ואולי ה' הטוב ממרומיו, שמשבחים אותו בתפילות "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה" גם הוא אינו יודע לומר בפמליא של מעלה שלו היאך זה האדם שיש בו בינה אינו עושה תמיד אגודה של בני אדם המכתירים את הבינה על העולם, ומכתירים תחתה הבלים ובוקי סריקי העושים זמנים של 'לִבְכּוֹת' ושל 'עֵת סְפוֹד', ואיך המונים מאבדים דעתם ושפיותם והולכים אחרי כוהני טירוף המביאים עליהם 'עֵת לִשְׂנֹא' כש' עֵת לֶאֱהֹב' הייתה מביאה עליהם ברכה עד בלי די.
ואולי שם למעלה, בשורות הפמליא לפניה מתנה כביכול יוצר האדם את ייאושו ממה שבחיר הבריאה יודע להביא על עצמו, מנחמים אותו ואומרים לו כי 'לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם', שום זמן רע, שום תקופה של אובדן דרך אינם עומדים, הכל נע, מאורה לחשכה, מחשכה לאורה, ואסור להתייאש מן הטובה גם כשאין לה יותר אופק וכשהזדון המשוגע מולך בעולם הטובה בדרך, ולא טוב להתבשם מן הטובה כאילו לעולם לא תבואנו הקטטה והבוטות המהרסת כל, כי בשולי הטובה חורשים כבר חורשים להביא את הרעה המבוששת לבא על העולם המחכה לה. ואלוהים שומע, אם הוא שומע, ואינו יכול להנחם כי מה בצע בשלום שאחריו באה מלחמה ומה אווילית אף יותר מנפשעת המלחמה שאחריה בא השלום שיכול היה לבא בלעדיה מכל מקום, ורק מפני ש 'לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ" בא השלום כחוק אחרי מלחמה הממאנת גם היא כחוק לכתת חרבותיה לאתים. והצער גדול בפמליא של מעלה. כי כך ברא האלוהים את האדם להיות אדון לגורלו, ואוי לנו מעולם בו לא היה נברא כיצור בוחר ואוי לנו אומרים בפמליא של מעלה מיצרי ומיוצרי, מיוצרי ומיצרי.
רק בשורה האחרונה של אותה פמליא, לוחש מישהו, לא כן, לא כן, הכל היה אחרת לו חסך האלוהים מן האדם את החרות של 'עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר', כי הבוחר לחשות בוחר לתת לזמנים לבא בלא עיכוב גם אם הם מביאים אסון גם על המחשים, ולו לא היה בעולם רק 'וְעֵת לְדַבֵּר', באומץ, בלי פחד, בלי חשש מזעמם של מחרישי כל מי שמדבר, היה לדיבור כוח להציל את העולם מן הצוותא המשונה של השלמה עם הרעה כאילו היא מעין הטובה. אבל מי שמע מה אומרים בשורה האחרונה של הפמליא. לדבר בשורה האחרונה של הפמליא זה כמו לחשות בשורה הראשונה.
