הבחירות לרשויות המקומיות הנחילו הפתעות רבות, והעלו פנים חדשות בכמה ערים ומועצות מקומיות. הן הבליטו כמה תופעות מרעננות. האחת, התרופפות הקשר בין המפלגות הארציות לרשימות במגזר המוניציפלי. השנייה, הציבור החרדי אינו מצביע עוד כאוטומט, לפי הוראת אדמו"ר זה או אחר. המצביעים החרדים הם שהעלו שתי נשים כה ראויות לכס ראשות הערים חיפה ובית-שמש.
והייתה תופעה נוספת - שהתמקדה בכפרים הדרוזים ברמת הגולן - הכפר עין קיניא הוא אחד מארבעת הכפרים הדרוזיים השוכנים בצפון הגולן. 1,600 הוא מספר בעלי זכות הבחירה בו, אך לקלפי נהרו 23 בלבד. התוצאה? ואיל מוגרבי ניצח את יריבתו סמירא רדא עימראן ברוב מוחץ של 21 לעומת שניים. אם זה לא היה עצוב - זה היה מצחיק.
בכפר דרוזי נוסף נערכו בחירות - מג'דל שאמס, ובו מתוך 8,000 תושבים רק 350 מימשו את "זכותם" ובחרו ראש מועצה. בשני כפרים אחרים היה חרם מוחלט על ההצבעה.
כאילו לא חלפו להן 51 שנה מאז נכבש הגולן, בעקבות התוקפנות הסורית, כאילו לא עברו 37 שנים מאז הוחלו החוק והמשפט הישראלי על האזור הזה, והנה ראשי הדת הדרוזית אוסרים על אנשיהם להשתתף בבחירות הישראליות. התפרעויות אירעו בכניסות לקלפיות, מפגינים הניפו דגלי סוריה, הכריזו על "נאמנותם למולדת הסורית".
זועמת ומתריסה לא ההפגנות הללו בשבוע שעבר, ביום הבחירות בגולן, כהרי אותה הפגנה גדולה במוצאי שבת לפני שלושה חודשים, בתל אביב, כאשר מאות דרוזים מהכרמל והגליל מחו על "חוק הלאום". שני אירועים שהבליטו את הפער בין שתי האוכלוסיות הדרוזיות בישראל: האחת מוחה ונאמנה, השנייה זועמת ומתריסה.
העדה הדרוזית פזורה בסוריה, בלבנון ובישראל, מעולם לא ביקשה לעצמה עצמאות ואיננה חותרת לכך. כל שהם מבקשים זה שיתאפשר להם לקיים את אורח החיים המיוחד להם, יהיה השלטון אשר יהיה. הדרוזים תמיד יהיו נאמנים לחזק, או למי שהם חושבים שהוא חזק.
המחשה לנאמנות הדרוזים אזרחי ישראל הייתה ביום ששי, עת התקיים המרוץ "בשביל הבנים" הדרוזיים, שנפלו במערכות ישראל. תא"ל (מיל) אמל אסעד, העומד בראש העמותה להנצחת החללים הדרוזיים, הוא מי שעמד בראש ההפגנה הגדולה, הלגיטימית, נגד חוק הלאום.
שביל הבנים מתחיל בכרמל, עובר לרוחב הגליל תוך שהוא חוצה 18 כפרים דרוזיים ומסתיים בנבי שועייב. השביל אינו מטפס לרמת הגולן, ואינו מתחבר לארבעת הכפרים הדרוזיים שם. אותה עדה, אותה תרבות, ודומה שאין חיבור בין הדרוזים מהגליל והכרמל לאחיהם ברמה. דבר אחד משותף לשתי הקהילות הנפרדות בנות העדה האחת - הכרה בשלטון החזק, יהיה אשר יהיה.
סתם משחקים התקווה שהדרוזים בכפרי הגולן יעברו אותו תהליך שעברו אחיהם בכרמל ובגליל אינה מתגשמת. הנהגתם הרוחנית-דתית מזהה ככל הנראה חולשה ישראלית, לעומת התאוששות והתעצמות מחודשת של שלטון אסד בדמשק, בתמיכת החזק מכל, פוטין. ההנהגה הדתית מזהה חוסר בהירות ישראלית באשר לעתיד הגולן. חיישניהם רומזים שספק אם כפריהם ישארו תחת שלטון ישראל. לכן, הם יוצרים לעצמם מראש מעין ביטחונות לגבי עתידם תחת ריבונות סורית.
מי אינו זוכר את הדרוזי איש הגולן, שביטא יותר מכל אדם אחר בעדתו את הזדהותו עם ישראל - הלא הוא סלים שופי, עליו השלום? בראיון עימו בעיתון זה ב-1991 הוא הטיח במראיינו: "מישהו חושב אצלכם ברצינות לעשות שלום עם אסד (האב) תמורת ויתורים בגולן? בא לכם שגעון לראש? החלטתם להתאבד? לא טוב לכם שזה כמו עכשיו - שאתם למעלה, גבוהים, והוא למטה, נמוך"? והוא הוסיף ושאל: "מי אמר שהצעירים שלנו רוצים לחזור לשלטון הסורי? - שטויות, סיפורים. לפעמים הם סתם משחקים, כאילו שהם רוצים שלטון סורי. האמת היא, שהם מאושרים לחיות תחת השלטון הישראלי".
אין כיום הרבה "סלים-שופים" בצפון הגולן. ועדיין ישנו מיעוט קטן של דרוזים שקשרו גורלם בישראל, לא נרתעו מהאיומים והשתתפו בבחירות. אבל דוקא רוב הדרוזים, בהימנעותם ובהפגנותיהם ביום הבחירות, אותתו בבירור לישראל: זה הזמן לסלול שביל ללבותינו, להסיר ספקות ולהוכיח חד-משמעית, כי הגולן יישאר לעדי עד בשלטון מדינת ישראל.
