בפרשת השבוע נכתב שיצחק התעוור לעת זקנה. מהי הסיבה לכך? והרי לפני כן כתוב שהקב"ה ברך את יצחק ובוודאי שברכת השם אמורה למנוע מחלות וייסורים? אחת הסיבות לעיוורון אומרים חז"ל היא, שהקב"ה ידע שיצחק מחבב את עשו וירצה לברך אותו, ועל-כן הכהה את עיניו כדי שלא יראה שיעקב עומד לפניו. פירוש זה אינו מובן. במקום לעוור את יצחק שלא יראה בלקיחת יעקב את הברכות היה הקב"ה יכול לפקוח ליצחק את העיניים שיראה את רשעותו של עשו, ואז היה יצחק מבין מעצמו שהברכות מגיעות ליעקב ולא לעשו. והרי יצחק ראה את נשי עשו שאינו מצליח להשפיע עליהן, והקב"ה יכול היה לגלות לו שעשו איננו כזה תמים כמו שהוא מראה כלפי חוץ.
וההסבר הוא שאיסור לשון הרע הוא כה חמור עד שהקב"ה לא רצה לדבר לשון הרע אפילו על עשו הרשע, ואמר הקב"ה, מוטב להסתיר את מאור עיניו של יצחק לעוד שנים ובלבד שלא לדבר סרה בבנו עשו.
בעיירה קטנה במזרח אירופה היה יהודי שתמיד היה מספר סיפורים ומרכל על כולם. כל סיפור קטן ששמע או ראה היה מיד רץ ומספר לכל מי שמוכן לשמוע. יום אחד הוא גילה סוד על חבר שלו שהיה איש עסקים, ומיד מיהר לחשוף זאת לפני חברים אחרים, שסיפרו זאת למכרים שלהם, שסיפרו זאת לנשים שלהם, וכך הסיפור הסתובב בעיר, עד שאיש העסקים האומלל, שמע על כך. הוא רץ לרב העיר והתלונן שחייו נהרסו! איש לא ירצה לעשות איתו עסקים יותר, וכל השם הטוב שהיה לו אבד.
הרב שהכיר את היהודי שלנו קרא לו ושאל אם היה זה הוא שחשף את הסיפור? כאשר שמע היהודי מפי הרב איך מרגיש חברו איש העסקים, וכמה הוא הרוס ממה שקרה, הוא חש צער אמיתי. ומיד אמר לרב שלא התכוון להרוס לידידו את החיים, הוא בסך-הכל סיפר סיפור שקרה, והרב יכול לבדוק את אמיתות הדברים. הרב נאנח ואמר לו: נכון, לא נכון, בכלל לא משנה! אתה פשוט לא יכול לספר סיפורים על אנשים. זה לשון הרע, הרב המשיך להוכיח אותו
והיהודי הרגיש צער וחרטה על מה שעשה, ושאל את הרב: "איך אוכל לתקן את מה שעשיתי? אני מוכן לעשות כל מה שתגיד לי"!
הרב הסתכל עליו ואמר: "גש לביתך ותביא כרית נוצות"! האיש התפלא מאוד, אבל הלך לביתו וחזר עם כרית רכה. הרב פתח את החלון בחדרו ונתן ליהודי סכין חדה. "חתוך את הכרית"! האיש עשה כך, וענן של נוצות עפו בחדרו של הרב, ויצאו מבעד לחלון כשהן מכסות את הרחוב כולו בנוצות.
הרב חיכה עשר דקות, ואז פנה ואמר, "עכשיו תביא חזרה את כל הנוצות שהתפזרו, שים לב, אסור שתחסר אפילו נוצה אחת"!
האיש הביט ברב בתדהמה ואמר: "רבי, זה בלתי אפשרי! את אלה שבחדר אולי אצליח לאסוף, אבל את אלה שעפו החוצה, לא אצליח להשיב לעולם".
"כן, אמר הרב בעצב. זה מה שקורה: ברגע ששמועה, סיפור רכילות, סוד כלשהו, יוצא מפיך, אתה לא יודע לאן זה יתגלגל. זה עף עם הרוח ואף פעם לא תוכל להשיבו"! הוא ציוה על האיש להתנצל בפני האדם שאודותיו הפיץ את השמועה, ולהקפיד מכאן ואילך על היוצא מפיו.
בדיוק עוסקת פרשת השבוע בלשון הרע, שממנה היה לנו השבוע בשפע רב מפיו "מפיק המרגליות" של
אלעזר שטרן. אני סבורה שהאיש הזה רשע מרושע! ולמסקנה זו הגעתי לא מהיום, אלא לאחר תקרית שהייתי נוכחת בה לפני למעלה מחמש עשרה שנה.
אני קבעתי להיפגש עם ידיד בשם ישראל לדרמן (כן, מי ששפך את כוס התה הלא חם על
יעל דיין שהייתה מכוסה כולה בדגלי אש"ף). המפגש היה בתיאטרון ירושלים ל
כבוד אירוע כלשהו. אני איחרתי במספר דקות, וכשהגעתי למקום, ישב ישראל בכניסה. זירזתי אותו שנעלה מפני שהמופע כבר החל, והוא סיפר לי לתדהמתי, שהינו ממתין למשטרה. ומדוע? בעודו ממתין לי, הלך למזנון לקנות בקבוק מים, אבל משהגיש לו עובד ערבי, הוא לא רצה לקחת מידיו והדף את הבקבוק. בעל המקום כעס, והזעיק לעזר את אדון שטרן שניצב לא הרחק משם, כשהוא מספר לו את המעשייה. האיש הרע הזה ניגש לישראל לדרמן ו"הודיע" לו שהוא כראש אכ"א מזמין משטרה, ופקד על ישראל בן ה-77 באותה עת, "לא לזוז מהמקום".
אני ניגשתי לאדון שטרן ואמרתי לו לבטל מיד את הגעת המשטרה, כי ישראל לדרמן מבוגר, לא אנס, לא רצח, הוא בעיקרון אינו סועד, או קונה, מערבים, ואינו מוכן לקחת מידם. וכל העניין חסר טעם ומרושע. אלעזר שטרן הזה התפרץ עליי, וצרח בקולי קולות שבשום אופן לא יבטל והוא לא נכנס לאירוע, "פן לדרמן ימלט". חיכינו יחד, הגיעה ניידת, הוא נלקח לתחנת משטרה, שם קיבל התקף לב, ושכב כחודש ימים בבית החולים.
עד היום אני זוכרת את המבט הזחוח, השחצן, המתנשא, ואת החיוך הרע על פניו, כאשר עלה האיש המבוגר ונבלע בתוך הניידת...
במשניות ערכין ג' א': נאמר: אונס ומפתה ומוציא שם רע, נותן מאה סלע (בית דין מעריך את דמי הבושת, לפי המבייש ולפי המתבייש), ונראה שלאלעזר שטרן, שק של הלבנת פנים באמתחתו.
