כן להוסטלים לא סוד הוא שפגועי הנפש נתקלים לא אחת ביחס דוחה כלפיהם מצד החברה. אחד הביטויים לכך הוא ההתנגדות לבניית הוסטל למענם במחוזותינו. למרבה הצער התופעה משותפת לא רק לשכנים, אלא גם לראשי ערים, מוסדות חינוך וּמינהלים קהילתיים האמורים לשמש מודל קהילתי וּמנהיגותי לציבור. במקום לשמש דוגמה לשילוב ולדו-קיום קונסטרוקטיבי בין כל חלקי האוכלוסייה, הם דוחים את החריגים.
ראוי להבחין בין שלוש רמות של פגועי נפש, אשר לָרוב הציבור מבלבל ביניהם: חולי נפש, חולי נפש המסוכנים לחברה (המאושפזים בדרך כלל במחלקות סגורות), ובעלי הפרעות אישיוּת בלבד שאינם חולים.
המטופלים בעמותות נפשיות הם לרוב אנשים ששוחררו מבתי חולים פסיכיאטריים, או בעלי הפרעות, המסוגלים לתפקד בקהילה ואף לתרום לה. בניגוד לתדמית הרווחת בציבור הם אנשים שקטים, חמים ובלתי מזיקים לחברה. ביניהם ישנם אמנים ויוצרים.
כאנשים ממושמעים, יסודיים ומסודרים הם יעילים בעבודה, ולכן שילובם התעסוקתי מועיל למעסיקים ולסביבה, לא פחות מאשר לעצמם. חבל אפוא שבגלל דעות קדומות לגביהם והפחדים והפוביות המתלווים להן, שהם חסרי כל שחר. נרתעים מקליטתם. היכן קבלת השונה והאחר, שחֶברתינו חרתה על דיגלה?
שיאנית הארנונה ואיפה משלמים את הארנונה הגבוהה ביותר? לא ניחשתם? איך לא, בירושלים בירת ישראל.
האם זה פרדוקסלית בגלל שירושלים היא העיר הענייה ביותר? האם זה בגלל שיעור הגבייה הנמוך בירושלים המזרחית, כי לאוכלוסייה הערבית במדינה, כמיטב המסורת, יש זכויות בלי חובות? האם זה חוסר ההתייעלות והבזבזנות מרקיעת השחקים בעירייה וּבלשכותיה? האם אלה מופעי התרבות הראוותניים והיקרים, על חשבון שירותים לאזרח בתחומי התברואה, הדיור, החינוך והרווחה? ואולי למען הצחנה לתפארת הבירה בשביתה הבאה?
נותר רק לקוות שראש העירייה הבא יביא את בשורת ההתייעלות לעיר וּבעקבותיה את הפחתת הארנונה.
