לפני כחודש חזרתי לארץ משליחות בקהילה היהודית בגונדר שבאתיופיה. קהילה מדהימה שממתינה כבר שנים רבות למימוש החלטות הממשלה והעלאתם ארצה. אין מילים לתאר כמה ראויה הקהילה הזו לעלייה, אין מילים לתאר שנים של ציפייה, אין מילים לתאר תקווה יוקדת. אין מילים לתאר רצון כל כך בוער. רצון ללמוד עברית, רצון לשמוע תורה. רצון פנימי ואמיתי שמכוחו צועדים שעות ברגל, בקור או בגשם, והעיקר להספיק לעוד שיעור, והעיקר להגיע לתפילה.
ילדים שמסתובבים כל היום עם מחברת ועט וצמאים ללמוד עוד מילה בעברית. ועוד מילה.
אין מילים לתאר את התחושה המסופקת והמלאה, גם כשיש חוסר כל כך גדול. גם כשיושבים תחת גג דולף, על ספסלי ברזל, בכיתות צפופות עד אפס מקום. אין מילים לתאר לב פתוח. באמת פתוח. שמגיע קשוב, ומשתף, ורוצה ללמוד, אבל בעצם כל כך מלמד.
אין מילים לתאר תקווה אמיתית. תקווה בוערת שלא נשחקת. תקווה בת שנות אלפיים. שירת ההמנון בסוף כל תפילה בעיניים עצומות, בכוונה אמיתית, שירה של תקווה. אין מילים לתאר געגוע. געגוע של משפחות שמופרדות כבר כל כך הרבה שנים. געגוע לבן, או לנכד, או לאבא, שמחכה בארץ. מחכה כבר יותר מדי זמן.
וכבר ב-2015 התקבלה החלטת ממשלה שחייבים לשים לדבר סוף, ושיש להעלות את כל שארית יהודי אתיופיה, להשיב אותם הביתה. והשנים חולפות, ושום צעד לא נעשה.
"שחורים מאפריקה" לפני כמה שבועות, התייחס ראש הממשלה לנושא והודיע שידאג להעלאתם של 1,000 מחברי הקהילה. 8,000 חברי קהילה ממתינים לעליה. כולם כלולים בהחלטת הממשלה שהתקבלה, ובמקום לשים סוף למצב, ולהודיע שממשלת ישראל מתחייבת לקיים באופן מיידי את ההחלטה שהתקבלה, ראש הממשלה מתייחס למספר חברים מוגבל בלבד. ומה יהא על יתר החברים? ופירוד המשפחות המזעזע שנמשך כבר שנים ארוכות - מה יהא עליו? והחלטת הממשלה שהתקבלה ומעולם לא קויימה - מה יהא עליה???
ואי-אפשר שלא לתהות - לו היה מדובר בקהילה אירופית או אמריקנית, האם גם במקרה כזה הייתה ממשלת ישראל מתמהמת כל כך? אם לא היה מדובר ב"שחורים מאפריקה", אלא ב"לבנים מהמעמד הגבוה" האם בכל זאת אנשים היו נאלצים להמתין 20 שנה?
התשובה ברורה, וגם המסקנה ברורה - אין ספק שמדיניות ממשלת ישראל בנוגע להעלאת שארית יהודי אתיופיה חוטאת בגזענות ובאפליה. מדינת ישראל שכחה את הברור מאליו, אין שחור או לבן - כולנו יהודים.
לשנה הבאה בירושלים.
