הצעת החוק של השרה
מירי רגב, למניעת או צמצום תקציבי תרבות ואומנות לאויבי המדינה, איננה כלל הצעת חוק ל"נאמנות בתרבות", וכאשר השם מחטיא את המטרה, הציבור מבולבל, ואף הוא מחטיא את המטרה.
"מלכת אמבטיה" כדוגמא האם המחזה "מלכת אמבטיה", אשר ללא ספק העלה קבס בקרב צופים רבים היה מחזה המצביע על חוסר נאמנות? לדעת רבים כן. לדעת רבים המחזה הזה, שהצגת הבכורה שלו עלתה על בימת הקאמרי שלוש שנים לאחר מלחמת ששת הימים, ושלוש שנים לפני מלחמת יום הכיפורים, (1970) היה בפועל סיפור של אדם אחד, חנוך לוין, אשר ראה מדינה שלמה עוטה לדעתו את בגדי המלך החדשים, בעוד היא בפועל עירומה כביום היוולדה.
ומה ניתן ללמוד מסיפור "מלכת אמבטיה" וסיפורים אחרים מההיסטוריה שלנו וההיסטוריה של עמים אחרים?
בתרבות ובאומנות הגבולות רחבים יותר ניתן ללמוד, שהגבולות של יצירות אומנות חייבים להיות רחבים יותר מגבולות של כלי ביטוי אחרים. אנו חייבים להבין ולהסכים שהביטוי על במה ניתן לקבוצה סגורה של משלמי כרטיסים, ואין חובה לקחת חלק באותם אירועים, חובה להבין ולהסכים שמשחר ההיסטוריה היו אלה דווקא היוצרים באומנות, בתרבות, במדע אשר חזו את העתיד באור בהיר יותר וחד יותר מאחרים, ואסור לנו בשום פנים ואופן, לסתום להם את הפה, ולמנוע מהם את כלי הביטוי לקהל אשר מעוניין להקשיב להם.
אם כך, על מה נסוב בפועל הוויכוח? 1. ההצדקה של המימון הציבורי לאירועי תרבות ואמנות המהווים כלי עידוד לאויבינו במלחמתם בנו.
2. על הגבול - איזו אמירה מהווה כלי עידוד לאויבינו במלחמתם בנו, ואיזו לא, באשר מלכת אמבטיה (אשר מתחה ביקורת קיצונית על האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים) ואשר נראתה ב-1970 בעיני רבים ככלי שטנה שנועד לחסל את המדינה, התבררה בשלהי 1973 כמסמך פטריוטי אשר אילו היינו מקשיבים לו, היינו אולי נראים אף היום קצת אחרת.
3. מי ישפוט איזו אמירה היא בוגדנית ואיזו לא.
4. בעולם בו הביטוי הפומבי פתוח לכל, ללא כל עלות, מדוע לתעדף ומדוע לממן תרבות ואמנות? מי שרוצה לעשות תרבות אנא יעשה זאת מכיסו, ומי שרוצה להתבטא, אנא יפתח חשבון חינם חינם באחד מכלי הביטוי ויתבטא כאוות נפשו כל עוד לא עובר על הכללים של אותו כלי ואינו עובר על החוק.
חובה לממן אומנות, אין די בהבעת דעה במדיה החברתית בואו נתחיל מהסוף. טוויטר ופייסבוק, אינם כלי ביטוי, אלה כלים מפותחים להעברת מסרונים ורכילויות, ולכן הם טובים לנשיא ארה"ב, טובים לראש ממשלת ישראל, טובים למשרדי הממשלה השונים, וצה"ל על דובריו. כאמור מסרונים ורכילות.
הבמה, וקירות המוזאון הם כלי ביטוי מסוג אחר לגמרי, ביטוי הנובע ממאמץ קשה מאוד של היוצר, מאמץ הדומה לתשעת ירחי הלידה של האם, וביטוי הנופל על אוזניים מאוד מאוד מרוכזות וקשובות, אשר חייבות להקשיב לכל המכלול טרם יש לפה האפשרות להגיב לדברים.
הביטוי על במה הוא יקר, אנו רוצים לראות אותו ממטולה עד אילת, מהים עד הירדן, אנו רוצים שילדינו יקבלו את ההזדמנות לצפות באירועי תרבות, ולהיות חלק מהיוצרים של אירועי תרבות, ולכן אנו חייבים לפתוח את הכיס ולממן.
מהי אמירה בוגדנית ומי יחליט האמירות הבוגדניות שאמורות לאבד באורח מלא או חלקי את תקציבן מוגדרות בהצעת החוק? ולמי שלא יודע, הן אף מוגדרות בחוק היום (חוק יסודות התקציב). אנו יודעים שעולים על במות הצגות הכוללות מסרים בוגדניים. החוק הוא די ברור, וניסוחיו נכונים ומדויקים, אך התקציבים ממשיכים לזרום. לואקום המוזר הזה, הנמצא תחת אחריותו הישירה של שר אוצרנו הנכבד, נכנסת שרת התרבות (בתמיכת אוצרנו כאמור) "תעבירו את התיק הזה אלי", היא אומרת, אני אראה לכולם מאיפה משתין הדג.
האם לממן בוגדים? בפירוש לא, חד-משמעית לא.
שורה תחתונה אל לנו לממן בוגדים. החוק הקיים וההצעה החדשה, מגדירים היטב אמירות בוגדניות, אשר אינן ראויות למימון ציבורי. שם הצעת החוק מפקששת את המטרה, משום שאיננו מצפים לנאמנות מאיש, מדובר בהצ"ח להעברת אחריות מיניסטריאלית על מניעת תקציבי ציבור מאמירות בוגדניות ותו-לא. ולבסוף, יש לנו שר אוצר "נחמד" אשר יותר מכל מתמחה בפרסומים על הישגי הממשלה וראש הממשלה כאילו הם הישגיו, וכאשר זה מגיע לתכל'ס הוא מסתפק בהצהרות אשר אותי, במקרה הטוב, הן מצחיקות עד דמעות, וכמו הרבה נושאים אחרים, הוא מזניח את אכיפת הגבלת המימון על אמירות בוגדניות, מכאן אין להסיק שהאחריות על מימון בוגדים תעבור למירי רגב אשר ברור כי דעותיה הן בקוטב המאד הימני של המפה, ויש חשש שהיא תפליג עם הסמכויות האלה לקצה הנידח השני.
יתרה מכך, מרגע שמירי רגב הפכה בכישרון רב משרד זנוח ונידח לבומבון היא הפכה אותו למשרד אשר כל אופוזיציונר מצוי יחפץ בו ואז החלפת ידיים במשרד תעיף את המדיניות לקיצוניות הפוכה, מה שלא טוב לעם ישראל.
כאשר שר אחד לא מתפקד, יש להעביר סמכויות לשר אחר, אך חובה שלא לשפוך את התינוק עם המים. על השרה רגב, ועל ראש הממשלה למצוא נוסחת ביניים אשר תמנע לזות שפתיים, כאילו הקיצוניות השתלטה על מקורות התקציב לתרבות ולאומנות. די לנו במניעת כסף מהבוגדים, אין לא כל צורך בחתימה על שטר נאמנות, די לנו בהוצאת התיק מידיו הנרפות של שר האוצר, אין לנו צורך בהפקדתו בידי שרת התרבות.
