ספרו של
אשכול נבו, "הראיון האחרון", מופיע ברשימה של רבי המכר. אולם כאשר עסקנו בו בבוקלאב הדיעות היו חלוקות - חלק דחו את המחבר וחלק מאוד אהבו את הכתיבה. אני נמנה עם האחרונים.
השם העברי רומז, שזאת ההזדמנות האחרונה שבה משמיע הסופר את דבריו. אינני חושב כך ואני מעדיף את המהדורה האנגלית, הקרויה "מספר הסיפורים". ואמנם, הדברים שכתובים כספר זכרונות, הם, למעשה, סיפורים סיפורים ולא תמיד יש קשר ביניהם, אם כי חלק מן הדמויות חוזרות מסיפור לסיפור.
בספר, המחבר מציג שאלות ומשיב עליהן. לפעמים, השאלות הן רק בסיס לסיפור שלא בדיוק עונה על השאלה. באחד העמודים האחרונים שואל אשכול נב ומשיב: "כמה ממך נמצא בתוך הדמויות שלך"?
"הגיע הזמן להודות: חלק מהדברים שחשפתי אכן קרו לי. חלק, אני מפחד פחד מוות שיקרו לי. חלק אני משתוקק שיקרו לי". אז, אם לא שוכנעתם, במקום אחר בספר כותב המחבר: "אין דבר משפיל יותר מזה שלא מאמינים לך. גם אם אתה לא דובר אמת"...
ישבתי עם ידיד, סופר שפרסם כמה ספרים והסכמנו על דבר אחד: קל מאוד להקיש במקלדת ואין בעיה לפרסם ספרים. אני יודע, שספרים רבים מאוד מתפרסמים אם המחבר שילם בשביל כך. כמובן, ההוצאות אינן מבקשות תשלום מסופרים ידועים, כמו
א.ב. יהושע,
עמוס עוז או
חיים באר, ואשכול נבו וכמותם.
בספר מופיעות דמויות כנראה-אמיתיות ולא בשמן האמיתי. זאת זכותו של סופר לכתוב כרצונו ולהסתמך על דמויות ואירועים אמיתיים. זכותו גם לעבד אותם. לאשכול נבו יש יכולת כתיבה והיא מוכחת גם בספר זה. יש לו גם חוש הומור ובמקום אחד הוא משתמש בו בגלוי: "האם אתה יכול לכתוב שלא בעברית? No way".
הכל שואלים: מה יהיה אחרי הבחירות?
בעיה כספית
אם הבעיה שלך זה כסף, ואין לך כסף, אז אין לך בעיה. נכון?
אחרי הבחירות
תלמידת כתה ד' נשאלה בשיעור חברה: מהו המקום הקר ביותר בארץ? והיא השיבה: הכנסת...
יש שם 120 מתחת לאפס...