לאחר מלחמת ששת הימים, שיכורי נצחון, השתרעו המנהיגים (אז - מפא"י או המערך) וישבו וחיכו שהערבים יבואו אלינו להתחנן לשלום. הבטלה שלהם, חוסר המעש כתוצאה מהשאננות והביטחון העצמי שהיה מבוסס על אפס - השכיחו מהם עובדה אחת, החשובה ביותר: כשאתה מנצח ומשחרר ארץ - החל עליה מיד את שיפוטך. הכרז שהיא שלך.
אבל לא זה מה שעשו החוכמולוגים שהמזל הביא להם פירות עליהם לא חלמו. כי מדינאות והכרת ההיסטוריה היו זרות להם. חוסר ההבנה שלהם בניהול מהלכים היסטוריים גרמה לכך שישראל ישבה על שטח הגדול ביותר כמעט בהיסטוריה בת אלפי השנים שלה, קרוב מאוד להבטחת ה׳ לאברהם אבינו, ומבלי שהיא שולטת על רובו. מאז ממלכת דוד ושלמה, ויתרה מכך, מאז ממלכת אלכסנדר ינאי הענקית, לא היו לישראל שטחים כה נרחבים.
על-מנת להשיג שלום, ולו למיצער, נכנע ראש הממשלה
מנחם בגין ללחצם של משה דיין ועזר וויצמן, וויתר למצרים על חצי האי סיני עם כל מקורות הנפט שלו, כולל הקטע הקטנטן של טאבה, שהכיל את מלון "אביה סונסטה" ע"ש רעיתו של בעל המלון שנרצחה. בדרך, זה כלל את הריסת הישובים שכבר הוקמו שם - ימית ועוד, כשעל ההריסות הופקד
אריאל שרון, לימים ההורס הנודע של גוש-קטיף.
את פרי חוסר המעש ההוא של מנהיגינו אז, ב-1967, אנו משלמים בדמים יקרים. כל המלחמות, הפיגועים, הרציחות והמצאת קיום "עם פלשתיני" המדומה, כל אלה הם הפירות הבאושים של הבנה מוטעית של מובילי העם לאחר מלחמת ששת הימים. והכי מגוחך ועצוב הוא, שחלק מהעם מאז וכיום, ספח לעצמו את כל התיזות האש"פיסטיות, והפך למעודד ולמצדד בקיום מדינה לכל מהגרי העבודה הערבים שהגיעו בהמוניהם מכל ארצות ערב לפלשתינה ארץ ישראל (כפי שקראו לה האנגלים ששלטו כאן מ-1917 עד 1948)- לבנות את נמל חיפה - ולהיבנות בה. בדיחה כאובה ועצובה שעולה לנו שוב ושוב במלחמות, מבצעים למיניהם וחיים רצופי סבל מתמשך, חלום בלהות במציאות, לתושבי הנגב המערבי ועד למרכזי כיום.
לו היה קם לנו מנהיג עוצמתי בעל חשיבה וראייה עמוקה היסטורית ומדינית כמו בן-גוריון, והיה מחליט להכריז על כל יהודה ושומרון כשטחי מדינת ישראל, מבלי להעניק לערביים שם אזרחות ישראלית אלא ירדנית או אחרת ורק תושבות, היו הם מאושרים וכל הרציחות והמחשבות הדמיוניות על הקמת מדינה ערבית נוספת בין הירדן והים - היו פסות מהעולם. והיה וזה יהיה בניגוד לחלומם ההזוי של המחבלים - שילכו לעזה.
ההזיות של הערבים חייבות להיפסק. זאת - רק אם יקום לנו מנהיג לא גלותי, ללא התחשבות ב"מה יגיד הפריץ"? ומה יפטפטו באיחוד האירופי או באו"ם-שמום כפי שהגדיר אותו גדול מנהיגינו -
דוד בן-גוריון. גם ראש ממשלת בריטניה תרזה מיי הבינה שהאיחוד האירופי הוא מכשיר להשתלטות על בריטניה ולהכניסה תחת כנפי הפרלמנט האירופי. לולא התנגדותה לשלטון האיחוד, והכרזתה על הברקזיט, היה האיחוד ממשיך לשלוח את טפריו גם למה שהייתה האימפריה הגדולה בעבר, ששמרה תמיד על מרחק מהיבשת האירופית.
ביום האזכרה למותו של בן-גוריון, ניזכר במילותיו שביטחון אינו רק הצבא. האיחוד בין כל פלגי העם לאחד, הוא הסיבה לנצחון. ולסיכום של הכותבת לעיל - הראייה המדינית חייבת לעמוד בראש מעייניו של המנהיג. לא כסאות ולא הטבות למיניהן.
