מאז בריחתנו מחבל קטיף ואולי עוד קודם לכן, איבדו צה"ל ומדינת ישראל את יכולתם להכריע את חמאס. סדרה של ׳מבצעים׳ כושלים - סבבים - הראתה קבל עם ועולם, שלצבאנו אין המנהיגות, אין היכולת, ואין הנחישות להכריע את חמאס. קציננו ובכירי מערכת הביטחון מנמקים זאת בק"ן טעמים, שבסיכומם הצבא ומערכת הביטחון מתקפלים, אינם מוכנים להסתכן בסיבוב נוסף, ומשדרים חוסר-אונים. לפיכך, אבדה ההרתעה הישראלית לפני הרבה שנים, וכרגע צריך לבנותה מחדש. "אַל-תַּגִּידוּ בְגַת אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן: פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים ...", יעץ דוד המלך (בקינתו על שאול ועל יהונתן,
שמואל ב', א', כ'). הרעיון הזה תקף במלחמה ועוד יותר בלוחמה בטרור, שבה ליסוד הנפשי יש משמעות כבירה.
רבים ממנהיגי המחבלים ישבו בכלא הישראלי תקופות ארוכות, וחלקם למדו עברית די טובה. בתקופת כליאתם בקייטנות שירות בתי-הסוהר למדו חלקם אותנו, את אויביהם, והם שולטים בחומר כמו מיטב הפרופסורים שלנו למדעי החברה. הם קוראים בהתמדה את התקשורת הישראלית, ומאזינים לשידורינו. הם מקבלים מהתקשורת עידוד והנחיה לפעולותיהם ולמחדליהם.
אנחנו חברה דמוקרטית, פתוחה, שגם במלחמה מאפשרת חופש ביטוי די נרחב, שאינו מאפיין חברות לוחמות. התקשורת הפתוחה מאפשרת למנהיגי המחבלים לשים את ידם על דופק החברה הישראלית. כמו רבים, הם הבינו, שבעלית הפוליטית ובעלית והצבאית שלנו אין ששון-אלי-קרב ובעת עימות, כמו בשבוע שעבר, סומכים מנהיגי המחבלים על חוסר הנחישות של העלית הישראלית. אחרי העימות צהלה עזה פעמיים - כיוון שכפתה את תנאיה על ישראל, וכיוון שגרמה להתפטרות
אביגדור ליברמן, שר הביטחון.
במלחמה, ובעיקר, בלוחמה בטרור, אסור לשמח את האויב, אלא להכותו בהתמדה מכות נמרצות, כדי שיעדיף להניח לנו. קוראים לזה הרתעה. מיטב החוקרים באסטרטגיה דנו בהרתעה במהלך המלחמה הקרה ואחריה. חלק מהצעותיהם אומצו על-ידי הממשל האמריקני. בכל אופן, ספרות ההרתעה עשירה מאוד, למרות שרובה באנגלית; ואפשר לקוראה ולהשכיל.
אכזר על רחמנים כדי לשקם את ההרתעה הישראלית, צריך להוכיח נחישות ישראלית מול חמאס. השלב הבא הנו להכותו מכה נמרצת במלחמת חורמה, שתכאיב לו מאוד, ולא לוותר במחוות ׳הומניטריות׳, שנכפות עלינו על-ידי צדדים עוינים (קטר, למשל) ועל-ידי ידידים. אין מעבירים לאויב מיליוני דולרים, גם אם אינם שלנו; אין קונים ממנו טונות של ירקות ושל פירות; אין מספקים לו חומרי-גלם להתבצרות; אין מעניקים לו חשמל; ואין נותנים למנהיגיו ולבני משפחותיהם טיפול רפואי. זו מלחמה, ובמלחמה - כמו במלחמה. כפי שיעצו חכמינו, "כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (ר' אלעזר,
מדרש תנחומא לפרשת מצורע).
"דבר ברכות", יעץ הנשיא תיאודור רוזוולט, "ושא מקל ענק". הגיע הזמן לוותר על הדיבורים למיניהם, ולהוכיח מעשים. את הרס התשתית הצבאית של חמאס צריך ללוות הרס הכלכלה העזתית, כדי לפגוע ברצון חמאס ללחום בנו וביכולתו לעשות זאת, ולמען יראו וייראו.
אם לא נשקם את הרתעתנו, אנחנו צפויים לעוד סבבי לחימה, שבהם ינסה חמאס לכפות עלינו שוב את תנאיו. בידיו בני-ערובה (עשרות אלפי תושבים בעוטף-עזה), ואליהם יצטרפו ח"ו עוד אלפי ישראלים, שהאש תזלוג למקומותיהם. יתר על כן, רפיסותנו מול חמאס משדרת אות מסוכן ביותר לחיזבאללה, למדינות ערב ולאירן על היותנו נמר של נייר - 'קורי עכביש', כהגדרתו של מנהיג חיזבאללה.
לכן, צריך לתכנן מה נעשה בסיבוב הבא. הוא יבוא, אני מבטיחכם - כדי שנצא ממנו מנצחים, ונשקם את ההרתעה. עם זאת, צריך לזכור - הרתעה הנה מצב נפשי, ואינה מוחלטת. לכן, יש לתחזקה בהתמדה. כלומר, להשקיע בה הרבה כל הזמן, וללא הרף. רואים זאת היטב במצב ביהודה ובשומרון מאז מבצע ׳חומת מגן'.
הסבב האחרון מלמד כמה דברים חמורים - ובראש ובראשונה חמאס הצליח לאי̤ן את סוללות 'כיפת ברזל', והנחית הרס ניכר על יישובינו. הוא עשה זאת בירי מבוקר וחכם של כ-460 רקטות, מבלי שחטף מכה אנושה. כדי להתמודד אתו צריכים מדינת ישראל להראות, ש"בעל-הבית השתגע", כדי שלא נשוב לסטטוס-קוו, שבו חמאס כופה עלינו את תנאיו.
