ראש הסולם? - לא, תודה שמעו סיפור: פעם אחת חלם איכר אחד על המלך. הוא ראה את מלכו האהוב מטפס על סולם, כשהוא מגיע עד למחציתו בלבד. שמח האיכר מאוד על החלום. אץ רץ לארמון המלך, וסיפר לו בהתרגשות על החלום המוזר. שמח המלך מאוד, והעניק לאיכר כסף ומתנות רבות.
בהגיעו הביתה, ראה השכן את האיכר שמח וטוב לב, כשבאמתחתו אוצר רב. "מניין לך אוצרות יקרים אלה?" תָּמַה השכן. סיפר לו האיכר על חלומו המרגש, ועל המתנות שקיבל מהמלך.
קינא השכן באיכר, והחליט ללכת למלך ולספר לו שהוא חלם שהמלך הגיע עד ראש הסולם. עתה, חשב לעצמו, אקבל מתנות כפולות מאֵלו שקיבל האיכר. בהתלהבות רבה רץ השכן לארמון וסיפר למלך את חלומו הבידיוני. אך מה רבה הייתה אכזבתו שהמלך גרשו מהארמון. כששאל לפשר הגירוש, הסביר לו המלך, כי כשהעני בישר לו שהוא הגיע עד מחצית הסולם, משמע שעדיין לא מיצה את חייו, ויש לו לאן לשאוף. אולם כשהשכן סיפר לו שהוא הגיע לראש הסולם, משמעות הדבר שהוא סיים את תפקידו בחייו, ואין לו אפוא עוד מה לעשות בעולם הזה.
והמסר? אי-אפשר להתעלם מהמסר של הסיפור האגדי. דְּבַק בָּאמת, שמשתלמת תמיד. כי מילקוט הכזבים והקנאה לא תצמח לך כל תועלת, ורק אכזבה ומרורות יהיו מנת חלקך. ענישה טבעית כבר אמרנו?
כבר בפרשות הקודמות קשה שלא לזהות את יעקב אבינו, איש תם ויושב אוהלים, עם האיכר התמים. ואילו את לבן הרמאי ועשיו עם שכנו הקנאי והבדאי. מעֵבר לכך אנקדוטה חינוכית זו בגירסה היהודית מזכירה את חלום סולם יעקב כמוטיב מרכזי הפותח את פרשת ויצא, אך השלכותיו באות לידי ביטוי גם בפרשות הבאות. מה לומדים אפוא מחלום סולם יעקב, ומה המכנה המשותף בינו לאנקדוטה שלנו?
הסולם מוצב ארצה אך ראשו מגיע השמיימה. ראש הסולם הוא הטופ, שאליו צריך לשאוף תמיד. שיא היעד, פסגת השאיפות, שאותה יש לכבוש. הלאה. מלאכים עולים ויורדים בו. לפי הפשט נראה שעבוּר מלאכים, שמשכנם הוא שמיימי, השהוּת בארץ היא ירידה. אך דומה שלא פחות חשובה משמעותם הסמלית של המלאכים בחלום. הם מסמלים באופן ברור את דרכו הרוחנית של האדם. כסוג של מעשה סיזיפי הוא שואף מטבעו להגיע למעלה ולכבוש את הפיסגה, אך הוא לעולם לא משיג יעד נכסף זה.
אולם אל יאוש. כדאי שתדעו שהירידה היא חלק בלתי נפרד ממסלול העלייה, והנסיגה היא צעד משמעותי לקראת תהליך ההתקדמות וּמניעה אותו. וּמי לנו מודל כאדם הצדיק. כבר הֶחכם מכל אדם הצביע על כך כי "שֶׁבע יפול צדיק וקם". איך אדם הגיע לדרגת צדיק? על-ידי נפילותיו הרבות החוזרות ונשנות, המעצימות את אישיותו ואת כוח ההתמודדות שלו. כי מה שלא מְחַסֵל, מְחַשֵׁל. הַצניחה היא מנוף לצמיחה. וכך כל מעגל חיינו מאופיין בתנועה מתמדת בין עליות לירידות ולהפך. יכולת הבחירה וההתמודדות מקנה לאדם יתרון מובהק על פני המלאכים המקוּבעים בדרגתם הרוחנית, ולכן מכוּנים 'עומדים'. לעומת זאת ההלכה מכוּנה בשם זה כי היא מניעה את האדם להליכה וּלהתקדמות תמידית בחייו.
אפשרות נוספת שנראית לי היא שבשיטת הגמול הטבעי המלאכים העולים מסמלים את המלאך הסניגור הנולד, על-פי המסורת, כפי שהצביעו חז"ל בפרקי אבות, מכל מצווה וּמעשה טוב, והמלאכים היורדים את המלאך הקטיגור שנולד מכל עבירה וּמעשה רע.
אמור לי מי אתה מה הקשר אפוא של אנקדוטה חינוכית זו לפרשת השבוע ויצא? אכן פרשתנו פותחת בחלום סולם יעקב. זאת לא לפני שהתורה מציינת את יציאתו של יעקב מבאר שבע. וכי עובדה זו אינה ידועה לנו? אלא, מסביר רש"י שיציאת צדיק מן העיר עושה רושם, וחסרונו ניכר היטב. הוא הודה, הוא זיווה, הוא הדרה הצדיק מקרין אור רב על סביבתו ועירו. כמה סמלי הדבר שהפרשה נקראת בראשית חודש האורה, איך לא, חודש כסלו. חנוכה בפתח זוכרים?
מה לומדים אפוא מחלום סולם יעקב, ומה המכנה משותף לאנקדוטה שלנו? חז"ל אומרים שעל האדם לאמץ את דמות האבות הקדושים כמודל, ולשאוף לחקות את מעשיהם הטובים. עליו לשאוף לכך להגיע לרמתם הרוחנית והמעשית הגבוהה, ולומר "מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי". אבל רגע, איך זה מתיישב עם המדרש כי "לעתיד לבוא, בבית דין של מעלה, לא ישאלו אותך למה לא היית משה רבנו, אלא למה לא היית אתה"?
אז בואו נעשה סדר. נראה לי שההסבר הוא, קודם כל תהיה אתה. במישור הפרקטי תפַתח את יכולותיך וכוחותיך, שנתן לך הבורא, והשתמש בהם לרווחתך ולטיפוח איכות חייך. אבל מנקודת מוצא זו שאתה מגבש את זהותך, תמיד תשאף ליותר, להתקדם וּלקדם את עצמך, תוך אימוץ המודל של אבותינו ואימהותנו הקדושים. אך גם ההפך הוא הנכון. כי כדי להיות אתה, עליך לדעת איזה תוכן עֶרכי ליצוק לתוכו - מַהם הערכים והנורמות שתאַמץ לפיתוח אישיותך וּלגיבוש זהותך המוסרית, האנושית והיהודית, ובאֵלו דרכים לממשם. לשם כך עליך לאמץ את דגם האבות והאימהות כמדריך מעשי לטיפוח המידות וּליישום המצוות.
לא לסתירה אם כך אולי אין בכלל סתירה בין שתי המובאות, והן רק משלימות זו את זו. שמתם לב להבדל המהותי ביניהן? המובאה הראשונה מדברת על מעשי האדם, שעליהם להידמות למעשי האבות, שישמשו לנו מודל. לעומת זאת, המובאה השנייה מצביעה על אישיותו של האדם "למה לא היית אתה? כמיטב המסורת הפרשנית של חז"ל, כל אדם הוא ייחודי וּמיוחד. כדי שיוכל למלא תפקיד בלעדי בעולם הזה, המיועד לו בלבד, הוא נטען בכוחות ויכולות המיוחדים רק לו, ולא לזולתו, אשר משמשים כלים למילוי ייעודו הספציפי בעולם. "בשבילי נברא העולם", כדברי המדרש. פירושו של דבר - למעני וּבַשביל שלי, בדרך המיוחדת רק לי. האם מתאימה לי הגישה השכלית או הגישה הרגשית -חווייתית? האם אני טיפוס ויזואלי, הזקוק להמחשה וּלהַמְחָזָה, או שאני מסתפק בשינון? ואולי עולם הניגון מדבר אלי? לאור זאת יובנו דברי חז"ל שבמהותו שום אדם לא יכול להיות משה רבנו, אך הוא יכול ללכת בעקבות מעשיהם של המנהיג הדגול ושל אבותינו, שהציבו לנו כמודל.
יתרה מכך, המציאות מוכיחה שקיים פער עצום בין רמת השאיפות לרמת המעשים, ובין רמת היכולת לרמת הביצוע שלנו. בתחום האינטליגנציה השכלית בממוצע אנו מנצלים רק 10%(!) מהיכולת שלנו. הידעתם? בתחום הערכי באופן סטנדרטי אנו מגיעים לאיזשהו מקום טוב באמצע. ייתכן שהפער הזה בין המצוי לרצוי מזין את המוטיבציה שלנו להתקדם בחיים, ועוזר לנו לעבוד באופן תמידי על שיפור המידות והמעשים.
עקידה כמשל קחו למשל את עקידת יצחק, שבסופו של דבר, כידוע, לא מומשה כלל והפכה לסמל. יש לזכור שמדובר באבות האומה וּבדמויות לאומיות. גם אם ברור שהאיש הממוצע לא מסוגל להגיע לדרגתם הממשית, להט נכונותם ללא סייג של אברהם האב ויצחק הבן לבצע את העקידה, בניגוד לטבע האנושי, וּבסתירה לכאורה להבטחת ה' לאברהם אבינו כי "ביצחק יקָרא לך זרע", ושממנו עתיד לצאת עם ישראל, היא שנטעה בעם לדורותיו את הגבורה ויכולת ההקרבה האישית והלאומית על קידוש השם, והגנה עליו. העקדה הפכה אפוא להיות הסניגור הראשי והנצחי של עמנו, המלמד זכות על העם בפרט וּבכלל.
