החלוק "לקחתי את החלוק מהחדר", אמר בחור אחד לחברו לחדר.
"כתוב שהחדר יחויב, והכרטיס הוא הכרטיס שלי", ענה חברו.
"טוב, כשאתה הולך לסגור את החשבון, פשוט תגיד שאין לך מושג. זו לא האחריות שלך. לא אתה לקחת את החלוק".
הבחור שלקח את החלוק הוא אמריקני יהודי, בעוד חברו שאמור לשקר ביודעין הוא עמיתו הישראלי שהגיע במיוחד לסוף שבוע של פגישת מחזור.
דוקא הישראלי עמד על שלו, שכך לא עושים, בעוד לבחור היהודי-אמריקני נראה שמגיע (חינוך חינם, זכיה ומקום ראשון בכל דבר, לקחת כאוות נפשו, מישהו אחר ישא באחריות, מישהו אחר ישלם).
הנשיא הסתכלתי בחדר, כשישים חברה צעירים, מתוכם רבע ישראלים והשאר יהודים אמריקנים. במהלך היום הקודם חל דו שיח בין שתי הקבוצות. עלה שם הנשיא האמריקני, ומיד פרצה מחלוקת רבתי. הישראלים אסירי תודה לנשיא טראמפ על שהכיר בירושלים בירת ישראל והעביר את השגרירות לשם (כמו גם הפסיק את העברת כספים המשמשים לתשלום משכורות לטרוריסטים). היהודים האמריקנים יצאו לקרב נגד הנשיא שלהם, שכן הם יודעים ומשוכנעים ובטוחים בוודאות מוחלטת שהוא עצמו אחראי לרצח הנתעב בפיטסבורג!
כנס מחזור הקבוצה כולה היא חלק מכ-300 חברה צעירים שחזרו לפני שלושה חודשים מהארץ מביקור "תגלית" ועתה נפגשו מחדש עם מארחיהם הישראלים. משך החודשים שחלפו הם השתתפו במגוון פעילויות שאמורות לחזק את הקשר שלהם לארץ וליהדות. בכל פעילות הם צברו נקודות, ועתה הם הגיעו לסוף שבוע של שבת ובילוי, פגש מחזור ופרס על פעילות מתמשכת בו זמנית.
כל ה-300 הגיעו למלון הילטון ביוניברסל סיטי הוליווד לשבתון. ביום ראשון בבוקר, הצטרפתי לקבוצת הישראלים והמנחים שלהם (גבר דתי אב לשמונה ילדים ואישה דתית). בלוס אנג׳לס מזג האוויר מעולה מהלך כל השנה, אך בכל זאת אותה שעה "חיממה את לבי".
15 ישראלים שהגיעו לארצות הברית, שבוע בניו-יורק וסוף שבוע בלוס אנג׳לס. למדינה המשקיעה סכומים אדירים בקשר עם התפוצות ובשליחת משלחות של אנשי תקשורת, ראשי ערים ושאר פונקציונרים ומקבלי החלטות ללמוד את התפוצות, משלחת של בני עשרים לערך הראתה לי עד כמה כל המשלחות הקודמות אליהן נחשפתי היו מיותרות לחלוטין, ועד כמה אם רוצים להשקיע, יש לעשות זאת בדור הצעיר.
המשלחות הקודמות, אלו של המבוגרים, באו לכאן עם דפוסי התנהגות והשקפות עולם מגובשות ובלתי ניתנות לשינוי או לגישור. ה"חשיפה" ליהדות ארה"ב משולה הייתה למציאת חיזוקים לדעות מוצקות וריקה הייתה מתוכן. האם בפגישה של חצי שעה או שעה עם מנהיגים בולטים המנסים לשנות את פני המדינה היהודית אכן הם יחשפו או ירדו לעומק למעשיהם? ודאי שלא. המארחים יקבלו את האורחים בסבר פנים יפה ויעלו על נס את אהבתם הכנה לארץ. כך עברו האורחים ממארח למארח, מקצה הקשת לקצה השני, ולא למדו דבר או חצי דבר.
החברה הצעירים לעומתם, שחלקם בשרות צבאי וחלקם רק סיים, נמצאים בתחילתה של דרך, וכל החיים לפניהם. הם עצמם מודים שהם עסוקים בחודשים הבאים, בין הצבא, הלימודים, החברים, הטיולים. הם סיימו את פרק הילדות ולהיות מבוגרים עם כל הכרוך בכך (דירה, משכורת, אחריות, חתונה וילדים) יכול לחכות עוד רגע קט.
הם מודעים לכך שהם באים מחברה שסועה. עבורם ראש הממשלה הוא דבר שלילי. כך גם הדתיים כולם והדת. יש להם המון דברים אתם הם צריכים להתמודד, ואכן חלקם לא בטוחים שהם רוצים לחיות בארץ, בעוד אחרים יודעים שרק בארץ מקומם. הם לא ידעו בדיוק למה לצפות, והנה מה שהם מצאו אחרי עשרה ימים: עבורם כל יהדות ארה"ב היא מקשה אחת, אוהבת, מחבקת, עוזרת בצורה כספית, תומכת. במיליהם עצמם:
חוויה מיוחדת הזוי (היהודים האמריקנים) מתפללים לשלום חיילי ישראל במקום לשלום החיילים האמריקנים.
עשה לי טוב על הלב - התאספו בשבילנו.
מצמרר לראות את השנאה (בביקור באוניברסיטה), המפגינים לא הקשיבו, לא התעניינו, הם רק באו לעשות רעש (מייקל אורן יסכים, הוא חווה זאת כנציג הבכיר ביותר של ישראל בארה"ב בעת ביקורו באוניברסיטת קליפורניה באירוויין).
יהודי ארה"ב הם מישהו מאחור שנותן לנו גב.
אנחנו רוטטים מזה שהם מתרגשים (עבורנו או מאתנו).
חברים שלי לחיים.
מסע מדהים.
בארה"ב יותר קל לאחד אותם.
הזדמנות להגיד תודה.
הכרת הטוב שלהם.
מחזיר את הכדור.
ביחד של עם ישראל - לא מובן מאליו ששרדנו כל כך הרבה דברים, אנחנו עם הישרדותי
אשתדל ששיח יהיה חיובי ולא סטגמתי.
כמה חשוב להם ואכפת להם לעזור לנו.
הכרת האחר.
יהודי זה יהודי, צריך לדעת ולכבד (גם בלי קשר אם הוא יהודי).
פדיחות להראות ביום שישי סרטונים (חילוני לגבי חבריו הדתיים).]
עשה לי טוב.
להיות עם ראש יותר פתוח לכל מיני דברים.
נורא הופתעתי איך שהתחברנו כל כך מהר.
אהבה עוורת לישראל.
הם אוהבים כל כך והם אפילו לא גרים שם.
מסע עוצמתי.
הכרת הטוב בבן אדם.
קשר מאוד חשוב, קשר ופתיחות.
להחשף לכל מיני מציאויות.
ללכת רחוק להבין משהו שהוא מאוד קרוב.
יש פה אוכלוסייה מדהימה רגשתם אותי.
נשמור על קשר.
עבור הישראלים שהגיעו לכאן, יהדות ארה"ב היא הומוגנית - מקשה אחת, תומכת ואוהבת - אך כולם ללא יוצא מן הכלל מעדיפים את ארצם-מולדתם-מכורתם. אמרתי לכם בתחילת הדרך שהפגש יחמם את לבכם. לא צפוי, אך מרגש באמיתיותו.
עם זאת, יש לזכור שבה במידה שהמבקרים המבוגרים, המקובעים בדעותיהם, לא ממש נחשפים ליהדות ארה"ב ומעשיה נגד מדינת ישראל, כך גם משלחת הצעירים נחשפה רק לרובד אחד (ובמקרה זה, טוב שכך) - יהודים התומכים בישראל בכל לבם, מרצם והונם; אך מנגד עם רב כחול הים, יהודים המזרימים כספים אדירים להלחם בכל מיני תופעות בארץ שאינן לרוחם ולשנות את המדינה ממדינה יהודית למדינה דמוקרטית של כל תושביה.
יש לצעירים הרבה מה ללמוד ודברים רבים להחשף אליהם, והסכנה אורבת בפתח, משחרת לטרף. תפקידנו להגן עליהם, לכוונם, לאפשר להם לעצב את דרכם הם.
טוב שזכו הצעירים להחשף לטוב, כך שגם בימים שחורים וקשים שעוד עתידים להם, יזכרו וידעו שיש גם טוב בעולם, שיש גם יהודים מבית שתומכים ואוהבים ומתפללים ומוכנים לעשות כל הנדרש למען מדינת היהודים.
תובנות הדור הצעיר אם הצעירים הישראלים חיממו את הלב, הרי כשהקבוצה כולה התכנסה נחשפתי אני לבני העשרים (מה שבעבר כונה "בני טפשעשרה"). האמור הוא דווקא לגבי ילדי חבריי, אותם יהודים-אמריקנים השולטים בוול סטריט ובבית הלבן ובהוליווד ובתעשיית הסרטים כולה. דור ההמשך, דור שאינו לתפארת.
- מתקפות ה-11 בספטמבר, 2001
עבורם האיסלאם אינו מהווה סכנה. "הייתה רק מתקפה אחת על ארה"ב", והיות שהם נולדו באותו זמן (אולי שנה או שנתיים לפני כן), הרי שהם לא זוכרים ולא יודעים, והחיים טובים וה-11 בספטמבר הוא דבר ששומעים עליו פעם בשנה אך אינו קשור אלינו (וודאי שלא לאיסלאם, אותה דת שוחרת שלום).
- תנועת החרם
עבורם אם מישהו אומר שהוא נגד BDS, הרי שכך הוא, גם אם כל העובדות בשטח מצביעות על ההפך הגמור.
כך גם אם מישהו מצהיר שהוא לא אנטישמי, הרי שחייב הדבר להיות אמת גמורה (לפי גישה זו, לינדה סרסור מראשות מצעד הנשים בארה"ב היא באמת לא אנטישמית, גם אם כל מה שהיא עושה ואומרת מצביעה ומוכיח שהיא בדיוק כזו). מספיק להגיד שאתה מתנגד ל-BDS, והגיע גואל לעולם.
גם האיסלאם "מתנגד" לטרור, כל זמן שהטרור מופנה נגד מוסלמים מאמינים. "מה לגבי כל פעולות הטרור שבוצעו במדינת ישראל? או פעולות טרור נגד יהודים ברחבי העולם"? גם לכך יש לדור הצעיר תשובה מן המוכן, שכן סביר שאלו לא נחשבות (בעיני רבים) לפעולות טרור. הללויה!
- מקור הידע
"תן לי 15 דקות ואני אקרא (בטלפון) ואוכיח לך שאתה טועה"/ מסתבר שהטלפון החכם הוא מקור כל החוכמה, האמת, רק האמת וכל האמת.
מכאן יוצא שאם נשב ונשאל את הטלפון החכם לגבי השואה-שלא-היתה, יופיעו אינספור איזכורים על-כנס של מדינות רבות שהוכיח מעבר לכל צל של ספק שלא הייתה שואה לעם היהודי ולא נבראה, למעט במוחם הקודח של היהודים בכדי לאלץ את העולם לעצום עינים בעוד הם גוזלים מדינה שאינה שלהם.
כל נסיון לעודד למידה עצמית, ביקורתית, לפתוח את העינים והאוזנים, להסתכל, להתרשם, להאזין, לשמוע, להסיק מסקנות לבד, עולה בתוהו מוחלט. ואוי למי שיעז לעלות רעיון נלוז כזה!
- חוסר סבלנות וחוסר ענין
אותו בחור שרצה להפריך טיעון על-ידי רפרוף של כמה דקות בטלפון זנח את השיחה לטובת חבריו. הוא כל מבין וחבל על בזבוז הזמן. כדאי להתעלם מהצד מנגד (בדיוק כמו השיח בין דמוקרטים לבין רפובליקנים או בין מתנגדי הנשיא לבין תומכיו).
ישבנו ארבעה מבוגרים בקרב שישים צעירים והקשבנו לסיפורו של פרמדיק מהארץ על מסע הצלה לנפאל לפני שלוש שנים, אחר רעידת האדמה בה נהרגו כמעט רבבת אנשים. מהלך השהות בנפאל כחלק מהמשלחת הישראלית (היו שם כמה משלחות מהארץ), יצאו לאתר את המטייל הישראלי אור אסרף. הצטרפה משלחת נוספת, חבריו של אור מיחידת אגוז.
הפרמדיק מתאר את החיפוש, ואנחנו יושבים על קצות הכסאות, רתוקים, מחכים לדעת מה יקרה הלאה. כאן מתמוטט חצי הר וכמעט בלתי ניתן לחצות את המפולת, שם עץ ענק נופל על מבנה ונחצה לשנים, הנה ראש המשלחת, טייס ישראלי, עומד עם משרוקית בפה ורדיו ביד, וחברי המשלחת רצים מנקודה אחת לנקודה שניה, כשהם יודעים שבהשמע קול המשרוקית חייבים לתפוס מחסה מיידי. כאן אבנים נופלות במקום ברד, וכאן ברד וגשם וקפור וחושך שחור משחור.
הנה הם מצאו מפה עם כתב בעברית "מעיינות חמים", כמו גם ציוד מהארץ, והם כבר קרובים, ואנחנו לא יודעים נפשנו ממתח.
כיון שחייבים לנשום, אנחנו שואפים ובאותו שבריר שניה מסתכלים סביב - מחצית הצעירים משועממים, ומחציתם האחרת עסוקה בטלפונים החכמים שלהם. הדובר לא מתקשר אתם, ולמרות שהסיפור מרתק, נתי לא מצליח להבקיע את חומת השעמום וחוסר הענין המקיפה את הדור הצעיר. ניחא, גם הדובר מסתכל בשעון כל כמה דקות, הוא אמור להביא אופנוע חדש, תרומה למד"א מפילנטרופית בבל אייר שאחד מילדיה מגיע למצוות.
סיפור החילוץ הופך לסיפור החזרת הגופה העטופה בדגל ישראל. המילה זק"א מופיעה כמה פעמים. הצעירים אינם שמים לב. מחיאות כפיים. טוב שהגיע הסוף ואפשר להתפזר.
דבורה מרימה את היד: האם הייתם עושים מאמצים כאלו עילאיים אם הנעדר לא היה ישראלי או יהודי? חשוב לה לדעת שכולם חשובים, שאכפת לנו מכולם, שנלך עד קצות תבל ויהי מה. ישראל תמיד אחראית יותר מהעולם כולו, ולכן אין פלא שהסטנדרטים לפיהם אנחנו נמדדים שונים מהסטנדרטים לפיהם נשפט העולם כולו.
ניחא, לפחות שמעו כל הקרואים שמדינת ישראל תמיד מגיעה בין הראשונים, מצוידת ומאומנת, לכל מקום ברחבי העולם להושיט יד לעזרה. ויודעים כל החברה הישראלים שהגיעו משרות צבאי שלא מפקירים פצוע בשטח, שישראל עושה הכל למען שבוייה ונעדריה, כמו גם חלליה (לפחות בתאוריה, גופותיהם של
הדר גולדין ו
אורון שאול עדין מחכות). מדינת ישראל לא תזנח אחד משלה.
האם יש עוד תקווה? האם פלא שישנם כל כך הרבה בני ישראלים המגיעים ארצה לשרת בתור חייל בודד או ללמוד בארץ (לדוגמה במסגרת הבינתחומי בהרצליה) או כך סתם לגלות את עצמם?
יצאתי מעודד מקבוצת הישראלים שהגיעה לכאן, והבנתי שאת יהדות ארה"ב כנראה נאבד לחלוטין, אם דור ההמשך משקף את מה שהוא לומד בבית או באוניברסיטה.
