אמש (18.11.18) הקשבתי רוב קשב לדברי ראש ה
ממשלה, נתניהו, בהופעתו בטלוויזיה. איש אינו חולק על כושרו הרטורי וגם הפעם לא כשל בדבריו ובתכנון המצגת המילולית שהכין לציבור. אולם, הנסיבות השתנו. הדברים הכלליים ברובם שאמר ראש הממשלה, בין אם ברמה האישית - תרומתו ותרומת משפחתו לביטחון ישראל - ובין אם במאמצים שהוא משקיע בשירות הציבור הישראלי - בתחומי הכלכלה, הביטחון, ויחסי החוץ - כולם אמת לאמיתה, ויש לו לא מעט קבלות על כך.
מי שעושה למען הציבור במשך תקופה כל-כך ארוכה, באינטנסיביות כה גדולה ובמגוון נושאים כה רחב, אינו צריך להתנצל על שהיו כאן ושם אירועים מוצלחים פחות או קונסטרוקטיביים פחות. אינני מבקר את ראש הממשלה על עצם העובדה שהיו כאלה, אם כי במקרים ומצבים אחדים הייתי מצפה ממנו להחלטות אחרות, למשל: בנושא עסקת שליט, בטיפול בסוגיית הר-הבית, בהטלת סנקציות על הרשות הפלשתינית בגין חלוקת הכספים "הדווקאיסטית" שלה למחבלים ולרוצחים או בהריסת בתי מפגעים ובאי-התרה לבנותם מחדש ועוד.
אינני שבע רצון גם מהטיפול הרופס שנותנת ממשלת ישראל לחתרנות האירופית נגד מדיניותה, בין אם באמצעות הזרמת כספים גדולים לשירות החתרנות, הזרמת "מגויסים" המגיעים לכאן מחו"ל ומשמיצים את צה"ל והמדינה ופוגעים בחיילים ושוטרים, או מהססנות יתר לאכוף את החוקים והסמכות הריבונית שלנו ביד רמה על כל שטחי השליטה של ישראל בארץ-ישראל המערבית - בדואים בנגב או פלשתינים באיו"ש.
אני יכול אפילו להשלים עם הטיעון שמתבצעים באזור מהלכים מדיניים מורכבים ורגישים, שמתואמים עם ארה"ב ומדינות אחרות, שמטרתם לקדם מציאות נוחה יותר מזו הקיימת. מהלכים אלה חייבים להישאר עלומים על-מנת שיצליחו והרגישות לגביהם מובנת.
נקודת הכרעה אולם על שלוש שאלות לא השיב ראש הממשלה ולדעתי לא במקרה:
א. במה טוב יותר
אביגדור ליברמן מ
נפתלי בנט כשר ביטחון?
ב. מדוע סבור ראש הממשלה, שמכיר את בנט היטב כבר שנים לא מעטות, שיוכל לקיים עימו שותפות פוליטית אמיתית אך בכל פעם שיגיע לנקודת הכרעה לגבי קידומו, יוכל להתעלם ממנה, להתחמק מהנושא ולצפות מהצד השני להבלגה? ראש הממשלה עשה זאת פעם אחת בעת הקמת הממשלה הנוכחית; פעם שניה כאשר מינה את ליברמן לשר-ביטחון אעל-פי שבנט מייצג גוש פוליטי גדול מזה של ליברמן, והוא מנסה לעשות זאת גם עכשיו - אינני מצפה שהפעם יבליג בנט על התרגיל.
ג. אם המציאות אכן רגישה, מדוע צריך בנט להיות אחראי יותר מראש הממשלה עצמו על שלימות הממשלה ועל שימור האמון עם שותפיו הקואליציוניים?
בעבר הטיב ראש הממשלה להתחמק "משאלות קשות" ולטשטש את עצם עמידתן במוקד סדר היום המשברי. במיוחד נהג כך כשלא היו לו תשובות טובות. האמת היא ששיקוליו הפעם נראים כפוליטיים ומניפולטיביים.
אינני יודע אם כחלון התנגד באמת למינוי בנט לשר הביטחון, בכל מקרה, זו אינה סמכותו. מינוי שרים הוא פררוגטיבה של רה"מ. הוא אינו מכתיב לכחלון מי יהיו שרי "כולנו" ואין שום היגיון להביא את התנגדות כחלון כנימוק קביל למניעת התפקיד מבנט. אם כחלון רוצה לפרוש על-רקע זה - שיפרוש; ללא כחלון ובנט גם יחד, ממילא אין לנתניהו ממשלה.
נראה שבכדי לשמר את כחלון "פחות לוחמני", הלך לקראתו רה"מ בעניין הסדרת הפיצוי הכספי לשוטרים ומבלי להניד עפעף, השית על הציבור, באמצעות צייתנות נרפית של שריו, קיצוץ תקציבי שנתי של למעלה ממיליארד שקל לשנה, במשך 15 השנים הבאות. זו שערורייה אמיתית, הואיל וכל הכספים הללו יגרעו מתקציבי רווחה חסרים ממילא. כחלון יוכל להשתמש ב"סוכריה" זו בכדי להיטיב את מצבו בדעת הקהל לקראת הבחירות הקרובות, שבכל מקרה תתקיימנה בשנה הקרובה. אם זו איננה מניפולציה ספק אם אנו מבינים עד כמה צינית הפוליטיקה של רה"מ.
חוסר אחריות שרי הביטחון במהלך כל הקדנציה הנוכחית לא היו חברי ליכוד שהם בשר מבשרו - לא יעלון ולא ליברמן. לכן, ההתנגדות לבנט הנשמעת מתוך הליכוד, איננה רצינית ואיננה משכנעת. ראש הממשלה איננו מתפנה לענייני הפנים של המדינה בגלל עומס עבודה ואירועים מאירועים שונים. הוספת תיק הביטחון על כל אלה, הוא חוסר אחריות שלו כלפי הבוחרים והאזרחים.
לראשי ממשלה שמחזיקים גם בתיק הביטחון, שליטה ישירה כמעט על כל מוקדי הכוח הקריטיים של המדינה. בעבר, נהגו כך ראשי ממשלה כאשר המדינה נמצאה תחת איומים צבאיים חמורים (בן-גוריון) או בזכות עבר צבאי מיוחד (רבין, ברק, שרון). אולם, מה שמטריד הפעם הוא שכל ראשי הממשלה שעשו כן, מלבד בן-גוריון, הסוו כך את כוונותיהם
לבצע דווקא מהלכים מדיניים, ששיקולי ביטחון עצמאיים מדי עשויים היו להפריע לביצועם.
בדיעבד התברר שמהלכים אלה היו כושלים ("אוסלו", הבריחה מלבנון", האינתיפאדה השנייה, גירוש תושבי "גוש-קטיף"). שליטה במערכת הביטחון כשר הביטחון, איפשרה לזוממים "הכוונה" של עמדות הצבא ושירותי הביטחון לסובלנות כלפי המגמה המדינית הרצויה להם. אני מציע לימין האידיאולוגי להיזהר מאוד מכוונותיו של נתניהו לאחר שבחר דווקא כיום לאמץ לחיקו את מערכת הביטחון. נראה שגם מבחינה זו הליכה לבחירות עתה היא המעשה הנכון לעשותו; חייבים להיערך לכך נכון בכדי לא להיות מופתעים. ראוי לנהוג בנתניהו כפי שהוא נוהג ביריביו הפוליטיים:
בהחשדה; לאן הוא הולך באמת ומה טעם רואה הוא במעשים שעשויים להוביל לפירוק ממשלה נוחה כל כך בנסיבות מפוקפקות כאלה.
אני משער, שבניגוד לבחירות הקודמות, בהן נענו תומכי הבית-היהודי בחלקם והצביעו לליכוד בכדי להבטיח שנתניהו יעמוד בראש הגוש הפוליטי המרכזי ויזכה בהמלצת מרבית חברי הכנסת כמועמד להקמת ממשלה, לא יתרחש דבר דומה בבחירות הקרובות; חיזוק אלקטורלי משמעותי של
הבית היהודי הוא קריטי. אסור שזלזול ללא גבול בבוחרים ובנציגיהם, יעבור ללא תשלום מחיר פוליטי.
לסכום: הופעת נתניהו אמש הייתה תרגיל פופוליסטי טיפוסי של רה"מ, אבל אין בו כדי לבלבל איש בעניין המהותי ביותר:
התנהלותו מול בנט והבית היהודי היא בלתי-סבירה, בלתי-ישרה ובלתי-הוגנת. אין שום סיבה שמפלגה זו לא תנצל עד תום כל מנוף פוליטי שיש לה מולו, עכשיו וכל עוד ימשיך בדרך זו.
