בתור ילדים, אנו נסמכים על הורינו, שיעניקו לנו יחס חם ומחבק. הורינו מטפלים בנו, סועדים אותנו, מהמוצץ עד לתעודת הבגרות ולעתים גם אחריה. בבוא הזמן, כשאנו גדלים, מתהפכות היוצרות. כלומר, אנו נדרשים לטפל בהורים שלנו לעת שיבה. מובן אפוא, שנרצה להשיב להם כגמולם ככל שיינתן.
אחת מן האפשריות לטיפול בהורינו המזדקנים היא קבלת סיוע מביטוח לאומי בדמות סיוע בבית הקשיש באמצעות מטפל, על-פי עקרון "Ageing in place" שמשמעותו - מתן אפשרות לקשיש להתגורר בביתו, כך שלא יצטרך לעבור למתקן אחר במידה ורמת הטיפול הנדרשת בו עולה.
רק כדי לסבר את האוזן: כאשר אדם מתקשה לבצע חלק מהפעולות היומיומיות, הוא זכאי להגיש בקשה לביטוח לאומי לקבלת קצבת סיעוד (על-פי חוק הסיעוד) של ביטוח לאומי. קצבה זו מאפשרת לו לקבל עזרה בתפקוד האישי ובניהול משק הבית - ניקיון, קניות, בישול, עזרה ברחצה, הלבשה, האכלה ועוד (ישנן דרגות שונות של זכאות -בין 5-18 שעות טיפול לשבוע). כששירותי הטיפול ניתנים באמצעות חברות סיעוד פרטיות.
עד כאן נשמע מצוין. אך אם חשבתם שתקבלו זאת על מגש של כסף - טעיתם. ראשית, לפני שבכלל נגיע לסיוע עצמו, הדרך לקבלת הסיוע רצופה מהמורות, בלשון המעטה. מדברי קשישים רבים עולה כי המבחנים של הביטוח הלאומי לקבלת קצבת סיעוד הם לא פחות ממשפילים. מדברי קשישים שסיפרו על מבחנים אלה, המוסד לביטוח לאומי עורך מבחני קבלה אשר במסגרתם הקשיש יידרש לרדת במדרגות להביא דואר, או להכין קפה לבוחן מטעם הביטוח הלאומי, כשברוב הפעמים הללו
האדם אינו מודע כלל שהוא נבחן, ועל-פי תפקודו בשעת המבחן קובעים את זכאותו לקבלת הקצבה הנ"ל.
אין ארוחות כפי שבוודאי ניחשתם - הרוב נענים בשלילה. חשוב לציין כי איני מתייחס כאן לאלו אשר באמת אינם זכאים לקבלת הקצבה, אלא לעצם היחס המופגן כלפי קשישים. מיותר לציין כי המבחן אינו מהימן, לאור העובדה שנטייתנו כבני אדם היא לא להראות את חולשותינו בפני אדם זר. כך יוצא, שהמבחן מכריח את האדם הקשיש להתרפס ולהתחנן על-מנת לקבל את קצבת הסיעוד.
יתרה מזאת, מדוח
מבקר המדינה האחרון, עולים כשלים חריפים במתן הסיוע של ביטוח לאומי לקשישים סיעודיים בביתם. על-פי מחקר שנערך במסגרת דוח המבקר נמצא כי בעקבות מחסור במטפלים, ושימוש במטפלים שלא הוכשרו לכך מקצועית, קשישים רבים סבלו מהזנחה בתחומי הבריאות, הניידות וההשגחה. זה בא לידי ביטוי בכך שהקשישים סבלו מאי קבלת ארוחות, חוסר סיוע בהתניידות, וחוסר בהשגחה ביום או בלילה. על-פי המחקר: "זקנים לא מעטים מדווחים על הזנחה, בעיקר על הזנחה בתחומי הבריאות, הניידות וההשגחה". למשל, 7% מהקשישים לא קיבלו ארוחות, 17% לא קיבלו סיוע בניידות ו-18% לא קיבלו השגחה ביום או בלילה.
אוסיף בנימה אישית, כי אין זה מכבד את הקשישים, שכך מתייחסים אליהם - כאל אחרון הרמאים. לדעתי היחס אליהם צריך להיות ההפך הגמור, עלינו להוקיר להם תודה ולנהוג בהם ביתר כבוד. מה גם שאין זה מכבד אותנו כחברה, ובמיוחד את המוסד לביטוח לאומי המתיימר לספק סיוע לכל הנזקק לכך, להתייחס כך לקשישים, שבזכותם אנו כאן היום - גם כדור בוני הארץ, וכן ברמה הטבעית ביותר, מתוקף היותם ההורים שלנו.
כולי תקווה כי "והדרת פני זקן" לא יהיה רק נחלתו של המושב הראשון באוטובוס. אלא יהיה זה כקריאת כיוון למדיניות שיש להנהיג כלפי הורינו הקשישים בשעת הקושי שלהם, כשהם הכי זקוקים לנו.
