נושאי חוץ וביטחון לא כיכבו בבחירות נובמבר 2018 לבית הנבחרים ולסנאט בוושינגטון, אך לתוצאות הבחירות השפעה על עיצוב מדיניות הנשיא טראמפ בנושאים אלו.
אמנם הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים ינוטרל במידה רבה על-ידי הרוב הרפובליקני בסנאט, אך ביכולתו להתמקד בחקירות הנשיא טראמפ, אם יבחר להתעלם מעצת יו"ר המפלגה הדמוקרטית לשעבר, אד ראנדל: "
יש לחוקק, לחוקק ולחוקק ולא לחקור, לחקור ולחקור". ואכן, הבוחר האמריקני מעניש את נבחריו, אם אינם מתמקדים בחקיקה העונה על צרכי הבוחר באזורי הבחירה המקומיים. לדוגמה, בחירות 1996 ו-2012 היכו במחוקקים הרפובליקנים שהתמקדו בנסיונות להפיל את קלינטון ואובמה, במקום לקדם תחיקות התורמות לתעסוקה, לבריאות, לחינוך ולתעבורה, ובכך סללו את הדרך לכהונה שנייה של הנשיאים הדמוקרטים.
התעלמות הרוב הדמוקרטי מתקדימים אלו, וזימון טראמפ ומקורביו לחקירות בגבעת הקפיטול תפגע בתשומת לב הנשיא לאתגרי חוץ וביטחון: טרור האייתולות, הטרור הסוני, התפשטות הטרור האיסלאמי במשולש הגבולות ארגנטינה-פראגוואי-ברזיל, הישרדות ממשלים ערביים פרו-אמריקנים, הסרת איום
קוריאה הצפונית, הסדרת הנטל הפיננסי של ברית נאטו, צמצום המתיחות עם רוסיה וסין, וכו'.
נושאי חוץ וביטחון יעסיקו את טראמפ עקב הידרדרות הזירה הבינלאומית, במקביל לאפשרות ששיתוק תחיקתי בנושאי פנים יפנה את הנשיא לזירת החוץ והביטחון. המשימה המרכזית תהייה המשך שיקום תדמית ההרתעה של ארה"ב שכורסמה בשמונה שנות אובמה, והיא תנאי לצמצום הזעזועים והתוקפנות בזירה הבינלאומית, ולשיקום האמון בארה"ב בקרב בעלות בריתה הערביות, החשות את המאכלת הקונבנציונלית של האייתולות המונחת על צווארן. הן מעודדות מנטישת טראמפ את הסכם הגרעין עם האייתולות, המקרינה מודעות לאיום הקטלני של האייתולות, שאינם מונחים על-ידי אינטרס כלכלי, אלא על-ידי שאיפת השתלטות על המפרץ הפרסי, חצי האי ערב, המזרח התיכון, ועוד.
כשלון שיטתי הקצנת האיומים הגיאו-אסטרטגים מחייבת את טראמפ להגדיל את תקציב הביטחון, ומכאן דרישתו שמדינות נאטו, שאינן חוסכות שבטן מארה"ב, תגדלנה את תקציבן הביטחוני ל-2% (לפחות) מהתל"ג, בהשוואה ל-3.6% בארה"ב. בניגוד לאירופה, ישראל מקדישה לביטחון 5.2% מהתל"ג,
מאריכה את היד האסטרטגית של ארה"ב, משמשת מעבדה בתנאי קרב של מערכות נשק אמריקניות התורמת מיליארדי דולרים למחקר ופיתוח, יצוא ותעסוקה ביטחוניים ואזרחיים בארה"ב.
טראמפ אינו בדלן, אלא דוגל בעצמאות הפעולה הביטחונית של ארה"ב, בניגוד לאובמה ששיעבד אותה לארגונים רב-לאומיים המבקרים בשיטתיות את מדיניות ארה"ב.
האם טראמפ מודע לכישלון השיטתי של כל יוזמות השלום של ארה"ב בהקשר הישראלי-ערבי, שהתבססו על
מרכזיות מופרכת של העניין הפלשתיני, ועל משוואה-מוסרית-מלאכותית בין התוקפן לקורבן המיועד, חייבו את הערבים להוסיף על תביעות ארה"ב מישראל, ובכך הגביהו את המשוכות במעלה ההר התלול והחלקלק בדרך לשלום? הסכמי השלום עם מצרים וירדן מוכיחים שלארה"ב תפקיד קריטי בהשלמת, ולא ביוזמת, הסכם.
תוצאות בחירות נובמבר 2018 עלולות להקצין או להפיג את העימות הרפובליקני-דמוקרטי, אך לא יסיטו את תשומת-לב טראמפ מאתגרים ואיומים גלובלים.
