לאורך השנה, מתפרסמים עוד ועוד נתונים ומאמרים על מגמת הפחתת שעות לימוד המקצועות האומנותיים בבתי הספר. בראשן של הסיבות המיוחסות לכך מצויינת העמדה המערכתית המוצהרת שמציבה את מקצועות הלימוד הראלים, כמו מתמטיקה ופיזיקה, כעליונים בחשיבותם על פני מקצועות כמו מוזיקה וציור. כפועל יוצא מכך, בין היתר, נוצר מחסור באנשי הוראה בתחומים אלו.
מגמה זו נראית תמוהה אל מול ההשפעות החיוביות הנובעות מעיסוק באומנויות שעליהן אין עוררין, גם למערכות המעורבות, הרואות באומנות הזדמנות משמעותית לשילוב ביטוי עצמי והתנסות רגשית וקוגנטיבית במסגרות החינוך הפורמליות והבלתי-פורמליות. מגמת ההכחדה של תחום האומנות מבתי הספר חמורה היות שהיא מחמיצה את ההזדמנות הייחודית הזו, אך פגיעתה אנושה במיוחד בפריפריה החברתית והגאוגרפית שאינה נגישה לה מחוץ למערכת החינוך.
למרות כל זאת, למען האמת, היחס שלנו למקצועות האומנותיים לא מפתיע. הפער בין התפיסה העקרונית ליישום בפועל מתחיל כבר בגילים הצעירים. הוראת האמנויות נעשית לרוב בצורה שטחית, למטרה חוויתית ותדמיתית בלבד. כך, כאשר מלמדים שיעור מוזיקה בבית ספר יסודי, לרוב המטרה המוגדרת היא ממוקדת, למשל להכין את הילדים להופעת חג מול ההורים. כתוצאה מכך, לצערי, גם במקרים המאושרים בהם קיימת הוראת מקצועות אמנותיים במערכת החינוך, הלימוד לוקה בחסר מכיוון שאין התייחסות למרכיב הייחודי של האומנויות ככלי לביטוי עצמי רגשי.
התפתחות רגשית פעמים רבות, אנחנו חוששים מהמושג "ביטוי עצמי רגשי" והקונוטציה הטיפולית הנתפסת הנלוות לו. כחברה, אנחנו נוטים לחשוב ש"טיפולי" משמעו "בעייתי" ואולי אפילו שקיים משהו ׳פגום׳ בילד. הסתכלות זו בעייתית בעיני ומבטלת את תפקיד הטיפול בהתפתחות הרגשית של כל אדם כישות הוליסטית. זאת ועוד, אנחנו שוכחים שאכן קיימת מצוקה שילדים ונוער חווים לאורך התבגרותם בכלל ובמערכת החינוך הפורמלית בפרט. אין בי ספק כי מחסור במרחבים בטוחים לביטוי עצמי בא לידי ביטוי גם בצורה של אלימות, גזענות ובידוד ויש לו קשר לעליה במקרי הנשירה מבתי הספר מדי שנה.
במצב הקיים, יש לאומנות את הכוח להוות כלי להתמודדות עם אותם רגשות מאתגרים שמציפות את ילדינו. תהליך של יצירה, מאפשר לילד לבטא את השאיפות והחלומות שלו. מתוך העיסוק העקבי באומנות, הילדים נותנים ממד מעשי להגשמה עצמית תוך התנסות בחוויה מעצימה. מעבר להשפעה הייחודית של אומנות ככלי לביטוי רגשי בממד האישי, יש לאומנויות אפשרות להוות כלי לביטוי רגשי בממד הבינאישי. מסגרת ה׳שפה׳ של האומנויות היא בבסיסה גמישה ולכן היא מסייעת לנו לשלב בין עולמות תוכן שונים, ליצור הבנות ומוסכמות חדשות, להכיר ולהתחבר אחד אל השנייה באופן אמיתי וגלוי.
מכאן, אני קורא ליישם שתי החלטות:
הראשונה, לשים את האומנויות בסדר עדיפות שווה ערך למקצועות הריאליים במערכת החינוך ברמה ההצהרתית ויתרה מכך, ברמה התקציבית.
השנייה, הבנייה מחדש של שיעורי האומנות בבתי הספר והפיכתם למרחבים בטוחים לביטוי עצמי רגשי בקרב ילדים ונוער.
אם לא נפעל בדרכים אלו במהירות למיצוי הפוטנציאל של האומנות במערכת החינוך, נעשה עוול לילדים ולנוער כפרט, ויתרה מזאת, לכולנו כחברה.
