אחרי עשרים שנה שהיה בחרן, שם הוא נאלץ להתמודד עם רמאותו של לבן חמיו, יעקב אבינו שב ארצה עם משפחה גדולה ורכוש רב. בארץ הוא צפוי לפגוש את מי שבגללו הוא ברח לחו"ל, את עשו אחיו שזמם להורגו והוא נערך (בראשית לב): [ד] וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו... ...וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֶיךָ. רש"י אומר שהיו אלה "מלאכים ממש" והם עשו את שליחותם: [ז] וַיָּשֻׁבוּ, הַמַּלְאָכִים, אֶל-יַעֲקֹב, לֵאמֹר: בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ, אֶל-עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ. וזה מעורר דאגה כמובן: [ח] וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ; וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ, וְאֶת-הַצֹּאן וְאֶת-הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים--לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. [ט] וַיֹּאמֶר, אִם-יָבוֹא עֵשָׂו אֶל-הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ--וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר, לִפְלֵיטָה.
כאמור, יעקב שב מחרן עטור הצלחה לפי כל קנה מדה שהרי תוך עשרים שנה במקום זר, כפליט נמלט, הוא מצליח לצבור רכוש רב וגם להקים משפחה לתפארת. בסוף הפרשה הקודמת גם למדנו שלבן רדף אחריו וזמם להרע לו, אלא שהקב"ה הזהיר אותו שלא יעז לנסות. לשירותו של יעקב גם עומדים מלאכים שמהם הוא שולח אל עשו אחיו, כך שלכאורה היו לו כל הסיבות לחוש ביטחון עצמי בלתי ניתן לערעור, ובכל זאת הוא פוחד ונערך גם לגרוע מכל. אבל דבר ראשון הוא מתפלל וממילות תפילתו אנחנו יכולים ללמוד משהו על הלך נפשו: [יא] קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת-עַבְדֶּךָ: כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. [יב] הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו.
יעקב אבינו בטוח שכל הטוב שיש לו זה לא בזכותו, זה חסד חינם מהקב"ה. לכן הוא אומר קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים. אשתקד הבאנו פירושים שונים לאמירה הזאת, אבל לפי כל הפירושים יעקב הוא קטן בעיני עצמו. וכעת, לא משנה כמה כוח יש לו למעשה, מלאכים וכו', הוא מתפלל כאילו אין לו כלום מלבד הבטחה של הקב"ה והוא כמו מזכיר לו: [יג] וְאַתָּה אָמַרְתָּ, הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ; וְשַׂמְתִּי אֶת-זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא-יִסָּפֵר מֵרֹב. אומנם יעקב נערך גם למלחמה, כמו שאומר רש"י, כי חייבים לפעול במציאות בדרך הטבע ואם אין ברירה אז גם נלחמים, אבל בשום שלב ובשום דרך הוא לא מפגין ביטחון בתוצאות. ברור לו שרק הקב"ה יקבע את תוצאות המפגש הצפוי ואליו הוא פונה במצוקתו.
לעשות, לא לדבר הנטייה לדבר גבוהה גבוהה המוכרת לנו כל כך, ושנחשפה במלוא ריקותה בשבועיים האחרונים, אינה תופעה חדשה כמובן, ימיה כימי אנוש עלי חלד. הרבה פעמים אני שומע או קורא דברים של בכירים מאגף כזה או אחר של המערכת השלטונית ואומר לעצמי: אילו רק היו מדברים פחות, היו מועילים הרבה יותר. בעיקר כלפי חוץ אבל גם כלפי פנים. כלפי חוץ זה ברור וכבר אמרו את זה לפני, הפרחת איומים שאין מעשה בעקבותיהם ממוססת את שאריות ההרתעה כלפי האויב. וגם, מה התועלת בהבלטת ההישגים הטכנולוגיים של מדינת ישראל, דבר שעושה ראש הממשלה בכל הזדמנות? איך עוזרת הטכנולוגיה המפותחת להתמודד מול מפריחי בלונים וזורקי אבנים ובקתבי"ם?
וזה נכון גם כלפי פנים; מה התועלת בהבטחות חוזרות בדבר מיצוי הדין עם "רוצחים מתועבים" כאשר בפועל, במקרה הטוב יכלאו אותם לזמן מוגבל מאחורי קירות וגדרות, ושם יעניקו להם תנאים מעולים? ומה התועלת בשבחים העצמיים על-אודות יציבות כלכלית? זה יכול לעזור לאיזה זוג צעיר לרכוש דירה? ובכן, מפרשת השבוע אנחנו למדים שדיבורים גבוהים שייכים לעשו או לאנשי שכם, לא ליעקב ולא לבניו. לאחר שהמפגש בין האחים עבר בשלום שואל עשו: ...מִי לְךָ כָּל-הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי?... יעקב אומר שאלה מתנות עבורך. עשו מגיב (פרק לג): [ט] וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ-לִי רָב... ויעקב מפציר: [יא] קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ, כִּי-חַנַּנִי אֱלֹקִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל... הבדל קטן, "יש לי רב" מול "יש לי כל".
וכך גם בפרק הבא, מעשה דינה והמפגש עם אנשי שכם; הם פונים אל יעקב בבקשה למסד את הקשר, להתחתן, אבל יעקב שותק עד שבניו מגיעים מהשדה. השכמים מציעים הטבות כלכליות מפליגות תמורת הסכמה לשידוך הכפוי אבל בני יעקב מסרבים להתרשם, הם מתנים את הסכמתם בכך שאנשי שכם יעשו ברית מילה (פרק לד): [יז] וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ, לְהִמּוֹל--וְלָקַחְנוּ אֶת-בִּתֵּנוּ, וְהָלָכְנוּ. לא מתלהמים. אנחנו קוראים את פרשת השבוע במחזוריות קבועה והמטרה היא שנלמד ונחיה בהתאם למה שלומדים בפרשת השבוע כל שבוע מחדש. אבל לצערנו המציאות היא שהרוב מנותקים לגמרי מהפרשה ואצל השאר, רק חלק קטן מתייחס אל המסקנות מהפרשה כאל משהו מחייב. וזה חבל.