המהומה התקשורתית סביב פסק הדין של בג"ץ בנוגע לזכויות בדירה של אישה שלטענת בעלה בגדה בו, היא רוב מהומה על לא מאומה. המצב המשפטי היה ונשאר בעינו בעניין העיקרי: אישה לא תפסיד שום רכוש שלה או הרשום על שמה מחמת בגידה. גם בהלכה היהודית נקבע, שאפילו זנתה אישה - ברכושה לא זנתה. כלומר: אישה לא תפסיד רכוש מחמת בגידה, ואין קשר בין בגידה לרכוש ולהפסד של רכוש. ואם בהלכה כך, בבג"ץ - על אחת כמה וכמה.
במקרה הספציפי בו דן בג"ץ, המדובר היה ברכוש שעיקרו היה של הבעל עוד לפני נישואי בני הזוג. וכאן יש לומר, שמתחילה כך היה המצב החוקי בישראל גם בבתי המשפט האזרחיים הדנים בענייני משפחה. היינו: שרכוש שהיה למי מבני הזוג מלפני הנישואין, או שקיבל אותו במתנה או בירושה, יישאר של בן הזוג המקבל בלבד. זהו גם עד היום תוכנו של סעיף 5 בחוק יחסי ממון בין בני זוג.
עם זאת, במשך השנים הרחיבו בתי המשפט את השיתוף בזכויות, וקבעו שאפשר להכיר בשיתוף גם לגבי נכסים שהיו לצד אחד עוד לפני הנישואין. לרכוש שהגיע לצד אחד בלבד קראו "רכוש חיצוני", ובמקרים ראויים אפשר לקבוע שגם רכוש חיצוני יהיה שייך לשני הצדדים בחלקים שווים.
בפסק הדין בעניין אבו רומי לא החיל בית המשפט העליון את הלכת הרכוש המשותף, והאישה לא קיבלה חלק מהבית. אין ספק שפסק דין זה ניתן ע"י בית המשפט העליון לפני מה שמנסים לקרוא לו היום "המהפכה השמרנית". חוק יחסי ממון בין בני זוג אף קובע אפשרות בסעיף 8, שבית המשפט או בית הדין יוכלו לקבוע חלוקה שונה של הנכסים אם ראו הצדקה לכך.
בפסק הדין בו עסקינן היו נסיבות אחרות מלבד הבגידה, שהצדיקו קביעה שהבית שייך רק לבעל. הקניית מחצית הזכויות בדירה לבן הזוג השני, אף שעל-פי לשונו של חוק יחסי ממון הזכויות הן של צד אחד בלבד - הוא מעשה פסיקה נועז ובמקרים רבים גם מוצדק. אבל כאשר בית דין אמור לתת זכויות לאחד מבני הזוג בניגוד לרישום בטאבו ובניגוד לחוק יחסי ממון, צריכה להיות הצדקה מלאה לכך. וכשאומרים הצדקה, הכוונה גם לכך שחוש הצדק יצדיק הענקה כזו.
צריך גם לזכור, שזכות הקניין הוכרה בישראל כאחת מזכויות היסוד, ולכן כל פגיעה בה צריכה להיות מדודה. לבעל היו שם זכויות רשומות כדין בטאבו, ופגיעה בזכויות כאלה דורשת איפוק רב. האפשרות להשתמש בשיקול דעת בשאלה מי אשם בפירוק המשפחה, מתיישבת היטב עם סעיף 8 בחוק יחסי ממון.
פסק דין הנוכחי איננו אומר, שבג"ץיימנע מלהתערב בפסקי דין רבנים שיפגעו באשה, ונראה שבג"ץ, גם בהרכבו כיום, ועל אף שהוא שמרני יותר, יתערב גם היום במקרים המתאימים. פסק דין זה גם איננו קובע שהלכות בתי המשפט לא יחולו בבתי הדין הרבניים, אלא להפך: יש בו הנחת יסוד שבתי הדין כן צריכים לפסוק על-פי ההלכות הנוהגות בבתי המשפט, כולל הלכת השיתוף ברכוש בין בני זוג.
