כשבשבוע הבא נחוג את חג החנוכה, נשנן לעצמנו שחג הגבורה, חג ניצחון המעטים על רבים הסתיים בכישלון צורב ומדמם של ירידת ממלכת החשמונאים מהבמה ההיסטורית אחרי 77 שנים. אומנם לא ניתן להעמיד אחד על אחד מגמות אימפריאליות מהמאה השנייה לפנה"ס למציאות שלנו במאה העשרים ואחת, אך עם כל המגבלות יש מקום לשאול שאלות ולהסיק מסקנות מתוך דאגה לדבר היקר שיש לנו - מדינת ישראל.
חג החנוכה של ילדינו הוא חג פך השמן. עבורי זה החג בו עלינו להר וירדנו לעמק כדי לגלות אורות גנוזים. לדור הנינים אמשיך להעניק סביבונים עם המסר של נס גדול שהיה פה. אשקוד להעמידם אל מול תמרורי האור והלקח ההיסטורי המחייב לשאול
מדוע ממלכת החשמונאים נפלה אחרי 77 שנים. שאלה המחייבת אותי לחשבון נפש, כשאני חוגג את חג החנוכה, את חג האור. ב-166 לפנה"ס מתחיל קומץ אנשים, שהתקבצו סביב הכהן מתתיהו החשמונאי בעירה קטנה בשיפולי המדרון המערבי של הרי יהודה, לצאת למלחמה ערכית ואידאית. בניגוד לכל הערכות מצליח קומץ זעיר כבר בכסלו 164 לפנה"ס, פחות משנתיים ממועד תחילת המערכה, להשיג ניצחון מזהיר, שמרבים לשזור לו הילת נס. אני נמנה עם שוללי הילת הנס. מקובלת עלי יותר ההילה ההרואית של מעטים, ש"נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, העמק ירדנו ההרה עלינו - מעינות האורות הגנוזים גילינו".
מצער, שאחרי הצלחה מסחררת ב-כ"ה כסלו 164 לפנה"ס במאבק צודק להשתתת תכנים סוציאליים צודקים ומתן ביטוי לערכי דת מול גזירות פוגעניות,
בית החשמונאים עולה על שרטון של כיבושים טריטוריאליים, שבינם ובין מלחמת קיום והגנה, שהחלה בשנת 166 לפנה"ס אין מאומה. על-פי ספר המקבים א' י"ג מ"א-מ"ב ב-140 לפנה"ס "
שמעון כהן גדול הוא שר הצבא ונשיא ליהודים". הכרזה זו של שמעון ב-140 לפנה"ס היא למעשה הכרזה על הקמת ממלכת החשמונאים.
ממלכת החשמונאים קמה בתפר ההיסטורי בין ירידת הסלבקים והתלמאים מגדולתם והקמת אימפריות חדשות כמו הפרתים והרומאים. בתוך סבך מדיני אימפריאלי ממלכת החשמונאים במקום להמשיך את הילת מחולליה היא מתמכרת לעליה על שרטון ההסתאבות של מלכיה, והבולט הוא אלכסנדר ינאי, שב-31 שנות שלטונו ביקש לעצמו מעמד מעל לחוקה. הוא פגע בכל ההסכמות החברתיות שנקבעו בימי יהודה המכבי, פגע בסמכותם של השופטים, פגע בסמכות השפיטה, פגע בערכי הדת ובכך עורר את חמת הפרושים, שהיו תומכי הממלכה בראשיתה. בדומה לאלכסנדר ינאי שביקש לכופף את מערכת השפיטה יש לנו שרת משפטים שמבקשת זאת היום. שנאה חסרת מעצורים כבר לאחר מותו של יהודה המכבי ב-161 לפנה"ס, ארבע שנים אחרי טיהור בית המקדש, היינו עדים להשתתפות במלחמות לא למען הגנה קיומית, אלא הסתבכות במלחמות לא לנו על מזבח אינטרס זר. חלק מהסתבכות היא תוצאה של רצון לא מרוסן להרחבת גבולות. מצער, שנפער פער בין התחלה אידיאית ערכית ובין המשך בהסתאבויות הנעוצות במידה רבה במלחמות לא לנו והתמכרות משכרת למדיניות משיחית לאומנית, שהתבטאה בגיור עממים, שלא רצו בגיור.
כבר יוחנן הורקנוס שקד על חיזוק הגבול הדרומי-מערבי בכיבוש עזה ובדרומי-מזרחי בכיבוש אדום, כשהוא החל במדיניות של גיור בכוח:
"הורקנוס כבש את אדורים ומורשה והרשה להם להישאר בארץ אם ימולו..." (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות יג 257).
הגיורים בכוח והחלת חוקים על עממים אחרים נתנו סיפוק לזקפה לאומנית משיחית של מלכים מבית החשמונאים. לטווח ארוך זה גרם לשנאה חסרת מעצורים של אותם עממים קטנים כלפי ממלכת החשמונאים. לטווח ארוך זו הייתה חוליה אחת מני רבות שגרמה לתום ממלכת החשמונאים. בחג החנוכה מחובתנו לאמץ לחיקנו את הלקח המר מהתוצאות הרות אסון בעקבות שליטת ממלכת החשמונאים על עמים אחרים בכוח הזרוע. אין כל קשר בין מדיניות של גיורים בכוח הזרוע שביצעו הורקנוס ואלכסנדר ינאי ובין מטרות המרד שפרץ ב-166 לפני הספירה. המרד לא פרץ בירושלים ולא בטבורן של ערים מרכזיות. ראשיו לא היו מבכירי המנהיגות הארצית. המרד החל בשיפולי המורדות המערביים של הרי יהודה. את אש המרד מצית מרכז דתי כפרי עממי רחוק מכל מוקדי הכוח העיקריים. הקריאה "כל המקנא לתורה העומד בברית ילך אחרי" (ספר המקבים פרק ב פסוק 20), המוכרת לנו בלשונה העממית "מי ל-ה', אלי", מושמעת לראשונה במודיעין הקטנה. זו קריאה שיש בה שילוב של קבלת המונותאיזים היהודי עם מאבק להשתתת ערכי חברה צודקת.
אצולת הממון מה שמצית אלפי לבבות איכרים במורדות הרי יהודה זו במידה רבה מחאה חברתית של מנושלים מאדמותיהם, שמאסו בקוטביות מעמדית ובכהונה מנוונת, המתמכרת להון ולתרבות הלניסטית זרה. מה שמצית את האש בלבבות המוני הכפריים זו כמיהה למיגור שלטון זר וקיומה של כהונה מנשלת, כהונת ממון, שגזלה מהמוני כפריים מקורות קיום, והותירה אותם ללא הדבר היקר להם ביותר - האדמה. על בסיס מרי חברתי ודתי התעצמה שלילת התופעות של התייוונות, שדבקו למעשה רק בקרב הכהונה השלטת ואצולת הממון. ההתייוונות לא התנחלה בקרב העם העובד.
מובן, שאי-אפשר להתעלם מהמלט המאחד, שסחף ביותר את הארץ כולה, זו הייתה השנאה לשלטון הזר, שהגיעה לשיאה בימי אנטיוכוס אפיפאנס . על כך מעידים הכתובים בספר המקבים פרק ב' 7-8:
"אוי לי למה יולדתי לחזות בשוד עמי ושוד עיר קודשי
לשבת בה בהנתנה בידי אויבים בית המקדש ביד-נכרים.
היה היכלה כבית איש נקלה כלי תפארת בשבי הובלו
ילדיה הורגו ברחובותיה בחוריה בחרב אויב".
המאבק לשחרור לאומי משתזר במאבק לשינוי סדר יום תרבותי דתי ולשינוי סדר יום חברתי. ספרי הלימוד שלנו מעלימים את המניע החברתי והמעמדי, שהיה מניע משמעותי, ממריץ ומלהיט את המוני הכפריים לצאת מהלא כלום, שהיה מנת חלקם, לעבר תקווה ושינוי במישוריות הלאומית הדתית והמדינית.
המרד, שתחילתו מעידה ללא ספק על מימוש יעדים צבאיים-מדיניים, עורר תקווה למימוש יעדים דתיים וחברתיים. במישורי הדתי אפשר לקבוע ניצחון בעל משמעות רבה בחיי העם היהודי ב-כ"ה כסלו 164 לפנה"ס - טיהור בית המקדש מעבודה זרה. מצער, שדווקא הניצחון הצבאי המסחרר לא מימש את כל היעדים הדתיים והחברתיים. בהמשך הדרך מעל בית החשמונאים מעיבה עננה כבדה של עוצמות דורסניות ומכבידות של אימפריה יוונית ולאחר מכן של אימפריה רומאית. אך יש להתייחס גם לכשלים פנימיים, עליהם עומד פרופסור הרב אפרים אלימלך אוורבוך:
"בית החשמונאים התחיל את דרכו המדינית כלוחם לדת ישראל וזכה לתמיכתם של החסידים ושל נאמני התורה בעם. אולם משעלה על דרך הכיבושים לאחר שהושגה העצמאות המדינית, מתחילה ההתדרדרות המוסרית והפוליטית, התחיל להתבלט ניגוד בין השליטים, שהתקרבו לצדוקים ובין המוני העם הפשוט שהתקרבו לפרושים... ". אם נבחן מה קורה אחרי מותו הטראגי של יהודה המכבי בימי יהונתן 161-143, שמעון 142-135, יוחנן הורקנוס 135-104, אלכסנדר ינאי-104-76, שלום ציון המלכה 76-67, אריסטובלס 67-63, הורקנוס 63-40, מתתיהו אנטיגנוס 40-37 . הקו המאפיין זו התרחקות מהאש והלהבה שהצית מתתיהו ב-166 לפנ"ס.
התרחקות מוחלטת מהיעדים החברתיים והדתיים של מרד החשמונאים, התרחקות מאור החנוכה. קיימת עוצמת פער בין התחלה אידיאית ערכית של החשמונאים בשנת 166 לפני הספירה ובין המשך הלניסטי ומונארכי שהשתלט על בית החשמונאים. נצחון מזהיר מחובתנו לאמץ את הלקח מנפילת בית החשמונאים. חברו לנפילה נסיבות מדיניות גלובאליות עם ההתמכרות של ממלכת החשמונאים למדיניות של כיבושים, שליטה על עממים אחרים ומדיניות של גיורי בני עמים אחרים. לכך יש להוסיף הסתאבות מוסרית של הממלכה תוך רמיסת ערכי המשפט והסתאבותה של כהונת הממון, שהעמיקה פערים מעמדיים. מחובתנו לאמץ את הלקח. ניצחון מזהיר בכסלו 164 לפנה"ס ירד לטמיון, כי נתנו למדיניות משיחית לאומנית להשתלט על חיי העם, שכעבור 77 שנים מצא עצמו מנושל מעצמאות לאומית. ההישענות על מדיניות של כוח וסגידה לה עם קינוחים של הסתאבות מוסרית עלולים להביא עלינו את האסון שנפל על ממלכת החשמונאים.