מאז תום מלחמת העולם השנייה ובמשך פחות משנות דור (עד דה גול - נובמבר 1967), נטו רוב מדינות יבשת אירופה, בבירור, לצד הישראלי. האהדה לישראל חצתה גבולות (להוציא הגוש הסובייטי), והייתה בבחינת חלק מהקונצנזוס הפוליטי ששלט ביבשת. הלך הרוח הזה נבע מהכרה עמוקה במחויבותה של אירופה לישראל.
האירופים לא יכלו וגם לא רצו, להשלים, עם האפשרות שהם יהיו אחראיים ולו במחדל או באי עשייה, לשואה שנייה. כזו שתכוון הפעם כלפי ישראל. מדינה קטנה, אך אמיצה זו, המאוימת תמיד, נתונה באיום ובמצור כמעט בכל תחום, נראתה לאירופים כסוג של עמדה קדומנית, מעין מגדלור, המאיר גם להם את דרך המפלט הלגיטימית ביותר מהזיכרונות העגומים, עת שיתפו פעולה, חלקן לפחות, עם הנאצים.
וכך, כאשר מדינות ערב היו בשיא יכולתן הכלכלית, הודות לשפע הנפט שסיפקו למערב, ובעיצומו של חרם ערבי כבד על המדינה, התמידו מדינות אירופה (וארה"ב), בסיוע לישראל ואולי אפשרו את עצם קיומה. מכירות נשק (צ'כיה, גרמניה, בריטניה, בלגיה, צרפת, ועל-פי פרסומים זרים, גם נשק לא קונבנציונלי
1), סיוע בתחום הפיננסי (גרמניה - שילומים, פיצויים לנפגעי הנאצים, מימון ברכישת נשק). כל אלה אפשרו למדינה הקטנה את הישרדותה בשנים הראשונות והקריטיות לקיומה. לאירופים זכות גם בעובדה (או בחלקה לפחות), כי ישראל לא קרסה תחת נטל המשימות העצום, שעמד בפניה (קליטת עליה המונית, הקמת צה"ל, מלחמות חדשים לבקרים).
מול מציאות זו, בלטה הנכונות הסובייטית לספק, בעיקר למצרים, אויבתה העיקרית דאז של ישראל, נשק משוכלל ובהיקפים גדולים מאוד (ינואר 1955, עסקת הנשק הצ׳כית-מצרית). באותה תקופה לא סופק לישראל נשק על-ידי ארה"ב. לסיוע האירופי היה לכן חשיבות רבה.
במקביל נחשב
יאסר ערפאת, מנהיג הפלשתינים, למוקצה מחמת מיאוס. מנודה. כף רגלו לא דרכה במדינות מערב אירופה (מלבד בגרמניה המזרחית ובעוד חלקים מהגוש הסובייטי. לא בכולם). מעשי הטרור נגד ישראל, אותם תכנן ויזם, תחילה מבירות, ואח"כ מטוניס, אליה גורש בחרפה, זכו ביבשת לגינוי מפה לפה.
אבל בו זמנית, אירופה הייתה, תמיד, בבחינת נשאית של נגיף ישן, מסתתר, אך אחראי למחלה קשה, סמויה. לעיתים פורצת, באלימות גדולה. היא פוגעת בגוף החולה עצמו, באורח מחשבתו, וגם באלה שבסביבתו - היהודים. האנטישמיות, מחלה מקננת זו הוכיחה, שוב, כי היא לא הולכת לשום מקום. הגוף החולה ישא אותה בחובו לעולמים.
והמחלה אכן פורצת. גילויים
2 רבים על שובה, כבר אינם בחזקת סיפור חדש. המבשר המוקדם של השינוי בעמדת האירופיים, כלפי ישראל, היו דבריו הקשים של הנשיא הצרפתי, בנובמבר 67', עת כינה את היהודים "עם יהיר ומתנשא", בזיקה ישירה דווקא, לניצחון ישראל במלחמת ששת הימים. כך הוא כרך את ישראל והיהודים בהקשר אנטישמי מובהק אחד, וגם איך לא, חזר על המוטיב הידוע: היהודים אשמים תמיד. התבטאות זו הייתה תחילתו של המפנה השלילי. הנשיא הצרפתי שחרר באחת את חרצובות מחשבתם מוכות נגיף האנטישמיות, של האירופים, כמו אמר להם: "אמנם חטאנו חטא כבד ביחס ליהודים, אבל עכשיו הזמן להשתחרר מרגשות האשמה". בדבריו ניתנה לגיטימציה לסלידה הישנה מהיהודים ומפאר יצירתם: מדינת ישראל.
תהליך עמוק נוסף ודומיננטי יותר, שהיווה את קו פרשת המים, והוא מבשר את נחרצותו של השינוי המסתמן, הוא הסכמי אוסלו (13 בספטמבר 1993), שאיפשרו לאירופה להתמסר שוב למחלה הישנה, להתפרץ שוב בגוף החולה. הפעם גם בגיבוי של שינוי דמוגרפי מעמיק - הנוכחות המוסלמית החדשה.
ומדוע אוסלו? כזכור מטרת ההסכמים הייתה לסיים את הסכסוך בין ישראל והפלשתינים, בדרך של פשרה טריטוריאלית והכרה ישראלית במדינה פלשתינית - כעקרון שיש לו ביטוי מעשי. הסכמי אוסלו ביססו את הלגיטימציה שנתן דה גול, לחשיבה החדשה ה"משוחררת". הם אפשרו לאירופים לאמץ התבוננות מאוזנת כביכול ביחס לישראל ולפלשתינים. הם כמו אמרו לישראלים: הרי אתם עצמכם נתתם לגיטימציה לערפאת ולחבורתו. אתם הם אלה שאפשרתם להם לחזור אל ארץ מכורתם, וגם הכרתם בעובדה זו. מדוע שאנחנו נפגר אחריכם?
בכך ריסקו ההסכמים הללו את המציאות הישנה לרסיסים, המחלה הוויראלית הכרונית, אותה מחלה קוגניטיבית, בה לקתה בעבר אירופה, יצאה מחביונה, הבליחה לרגע בדברי דה גול, אך לכלל פריצה מלאה זכתה רק בעקבות ההסכמים הללו. אותו וירוס ישן התוקף עכשיו מחדש משקם בגופה את האנטישמיות הישנה והטובה, הביטוי הפומבי של ביקורתם החריפה נגד ישראל, חזר לאחוז בהם ולשכר אותם, ממש כמו אז, בימים ההם.
עדיין אין הם יוצאים בריש גלי נגד המדינה היהודית. יציאה כזו, בסגנון אנטישמי מובהק, הרשה לעצמו רק דה-גול הנערץ. אבל לא כל אחד יכול, אלא שהם מתגברים. הם בדרך. האו"ם מהווה מסגרת לגיטימית, לגילויי האנטישמיות החדשה. כנ"ל יוניצ"ף, אונרר"א, כל אלה שותפים להחלטות הזויות במוסדותיהם. החלטות שלא היו מתקבלות ללא הסכמת המדינות החזקות באיחוד האירופי. מאירופה שופע גם מימון ביד רחבה של ממשלות ועמותות העוסקות כביכול בזכויות האדם בישראל. בניה בלתי חוקית בשטחי C, ועוד פעילויות, שלא היו מותרות באף מדינה אחרת, נעשות כאן בריש גלי, ביד חזקה ובזרוע נטויה.
בדוח שפרסם לאחרונה (להלן ציטוטים מתוך
ישראל היום ואתר "מידה") מציג עו"ד מוריס הירש מארגון 'מבט לתקשורת הפלשתינית', נתונים ופרסומים לפיהם בניגוד להסכמים הבינלאומיים, ממשיך
האיחוד האירופי לממן תוכניות בניה פלשתיניות בשטחי C, השטחים שהאחריות האזרחית והביטחונית שבהם נתונה כידוע בידיה הבלעדיות של ישראל.
בראיון ליומן ערוץ 7 סיפר הירש על המידע שנחשף בפניו מתוך עיון במספר ידיעות בתקשורת הערבית. מהן ניתן ללמוד כי האיחוד האירופי בונה בתי ספר בשטחי C, בניגוד לכל הסכם בינלאומי. "חלק מהמבנים נהרסו בעקבות צווי הריסה, אבל נבנו מחדש במימון אירופי על-ידי הפלשתינים".
הנה כי כן אנו מצויים היום בשלב חדש במערכת היחסים בינינו לבין אירופה המערבית. להוציא מספר גיחות מוצלחות של רה"מ לאירופה המערבית, לא צלחו עד עכשיו המאמצים להביא לידי שינוי במדיניות המתגבשת והולכת של מדינות אלה - נגד ישראל.
מכאן החשיבות העצומה שנודעת לחיזור של רה"מ אחרי מדינות, שבהן קואליציה חדשה של מפלגות ימין, תפסה את השלטון. וגם, מה לעשות, לעיתים עליו 'לאכול את הכובע' ולהאיר פנים גם למפלגות שברקורד ההיסטורי שלהן נרשמו עמדות אנטישמיות (יוון, אוסטריה).
כל פרצה במגמה הכללית - חשובה. על הממשלה להמשיך ולהתמיד במאמצים להדק את הקשר עם מדינות באירופה בהן חל מפנה ומפלגות ימניות עלו לשלטון. כמו-כן על הממשלה לחזק את ההסברה הישראלית שבאחרונה "קיפלה את הדגלים". יש לחזור ולפעול בעוצמה הדרושה, ביבשת החשובה, שפעם נטתה לנו חסד.
