התפתחותה של מדינת ישראל מסייעת לראות בראייה חדשה את תולדות העם העברי בארצו, בייחוד בתקופות שחותם של תחייה לאומית ומאבק צבאי היה טבוע בהן. בדרך זו מצטיירת לפנינו כיום תמונה חדשה מתקופת דוד ושלמה ועד לימי מלחמת בר כוכבא.
לאקטואליות מיוחדת זוכה בימינו מלחמת החשמונאים, שהידיעות עליה מרובות. אם עד כאן הודגש הצד הרוחני-דתי של מלחמה זו, הרי שכיום מעורר תשומת-לב מיוחדת דווקא הצד המדיני-הצבאי. הבא לעיין עכשיו בפרשה הטריטוריאלית-אסטרטגית של ימי החשמונאים, עולות בו, מדעת או שלא מדעת, אסוציאציות בין שתי תקופות התחייה, הרחוקות זו מזו כ-2,100 שנה.
הצד השווה העולה לעינינו מייד, הוא מלחמת המעטים ברבים וניצחונם של אלה הראשונים. בתחום המדיני עדים אנו להפיכת ה"עדה היהודית" - הסטטוס של היישוב העברי ערב שתי המלחמות - למדינה ריבונית. אז, כעתה, נתמכה מדיניות ההנהגה העליונה במידה מרובה בהישגי הצבא היהודי שיצר "עובדות" שבהן נאלץ להכיר גם האויב. אלא שאז באה ההכרה במדינת היהודים לא רק מצד מעצמות ידידותיות, כגון רומי, אלא גם, לבסוף, מצד העמים האויבים - ואילו בימינו טרם נשלם תהליך זה.
שינוי הקבלה אופיינית לימינו נמצא בשלבי גידולו של הצבא היהודי ובעיצומו ההדרגתי של הנשק העברי. מכוח זעום של מאות אחדות, שנענו בראשית המרד לקריאת יהודה המכבי, גדל הצבא ברבות הימים עד כדי אלפים רבים. אותם גדודים פרטיזנים, שנלחמו בתחילה בלא כל אימון צבאי, היו בימי יורשיו של יהודה לצבא לאומי סדיר, מאורגן כדוגמת צבאותיהם של עמים אחרים. גם עדיפות הציוד והנשק של האויב בטלה מעט מעט, ובמידה רבה בכוח השלל העצום שנפל בידי היהודים תוך מהלך הקרבות.
גם דרכי המלחמה של צבא המכבים נשתנו ונתפתחו בהמשך הזמן. ממלחמה זעירה בשנים הראשונות למרד - עברו למלחמות-תנופה, ומניצחונות טקטיים חשובים שנחל יהודה בשדות הקרב - הגיעו יורשיו לכיבושים נרחבים. במקום מבצעים צבאיים, שבשלב הראשון לא נודע להם אלא ערך מקומי בלבד, בא בשלב מאוחר יותר תכנון בקנה-מידה ארצי.
