אם לפני 3 שנים היו שואלים אותי מה זה אדם חירש, התמונה הראשונה שהייתה עולה לי לראש היא האנשים החירשים שעומדים ומתרימים ומחלקים דפים עם אותיות שפת הסימנים. לא הייתי מודעת לעולם החירשים, לא ראיתי אותם ברחוב וזה לא נושא שהעסיק אותי או שמתי לב אליו.
אבל אז, בשנת השירות השנייה שלי, הגעתי למקום שעובד עם ילדים חירשים וכבדי שמיעה וזה פתח לי צוהר לעולם חדש, מדהים ומרתק. האוכלוסייה החירשת היא קהילה, יש להם מקומות יציאה, שפה משותפת ובדיחות פנימיות משלהם. לאט-לאט נפתחה לי המודעות, התחלתי לראות חירשים ולשים לב אליהם בכל מקום. לראות אותם ברכבת, בסופר, באוטובוס וברחוב, ראיתי אותם כחלק מהקהילה ומהעולם בו אני חיה, לא משהו נפרד ושונה. עם החשיפה לעולם החירשים נחשפתי גם לעוולות שנעשות ולחוסר השוויון. הבעיה המרכזית במאבקם של החירשים על נגישות היא חוסר המודעות של החברה.
אנחנו לא רואים ומרגישים את האוכלוסייה החירשת ביום יום, קשה לשים לב אליהם. הבעיה אצל חירשים וכבדי שמיעה היא שהנכות לא נראית לעין, היא פנימית, ולכן לאנשים קשה להבין את הקושי, ואין מודעות להתמודדות ולמאבק שלהם לנגישות ולשוויון.
בעבודתי בפנימייה נתקלתי באטימות ובחוסר מודעות של החברה, שאנשים מהקהילה נתקלים בהם יום יום. חוסר נגישות בקולנוע, ברפואה ובתעסוקה. אולמות הקולנוע לא מונגשים עם אמצעי שמיעה ואוזניות, אין תרגום לשפת סימנים במוסדות רפואיים ובבתי חולים ומקומות עבודה רבים לא מוכנים להעסיק חירשים מפחד ומחוסר מודעות. מטרתנו בפנימייה הייתה ללמד את הילדים עצמאות ולהסתדר בעולם בכוחות עצמם, אך התקשינו מאוד כי החברה והמדינה לא נותנת להם שוויון הזדמנויות אמתי ומגבילה אותם.
שפה לכל דבר אחד הדברים הכי מדהימים שגיליתי בעולם הזה היא שפת הסימנים. שפת הסימנים תמיד נראתה לי מעניינת, ראיתי אותה בפרסומות ובשירים, אך מה שלא ראיתי והבנתי זה את האנשים ואת העולם העשיר העומד מאחורי השפה הזאת. הרבה יודעים ששפת הסימנים זו שפה מגניבה ויפה. אבל לא הרבה יודעים שעבור האוכלוסייה הזאת היא שפת אם, לא הרבה יודעים שזו עבורם זהות ותרבות עמוקה ומושרשת, בדיוק כמו קהילות מיעוט לשוניות תרבותיות אחרות. מתוך כ-650 אלף חירשים וכבדי שמיעה שגרים בישראל, כ-10,000 הם דוברי שפת סימנים. אולם בשנת 2018, מרבית המרחבים הציבוריים בישראל עדיין אינם מונגשים לשפת הסימנים.
דוברי שפת הסימנים הם אוכלוסייה שקופה, שבמהלך היומיום לא שמים לב אליהם בתעסוקה, באקדמיה, בבתי חולים ובקופות החולים. שפת הסימנים היא שפה לכל דבר ולכן יש להנגיש מקומות כמו בתי חולים. מתן שירות נגיש מאפשר לשלב את אוכלוסיית החירשים בחברה הישראלית. עשרות אלפי אנשים חירשים וכבדי שמיעה דוברי שפת הסימנים שחיים בישראל, נשים וגברים, מכל הקבוצות האתניות מכל קצוות העולם, מוסלמים, יהודים, נוצרים, נוער וטף - חיים במדינה שאינה מכירה בשפת הסימנים כשפה מוכרת, מקופחים ומודרים על בסיס יום יומי.
האנשים הללו הם בדיוק כמונו, אינם רוצים לחיות על קצבאות או להזדקק לעזרה, הם רוצים לעבוד ולחיות בכבוד. הם חכמים, אינטלקטואליים וכישרוניים בדיוק כמו כל אדם אחר, אך בשביל זה הם זקוקים למענה ראוי מצד המדינה שתאפשר להם לעשות זאת ולהתפתח בכל דבר שירצו.
אני מאמינה שברגע שהמודעות תעלה, ונכיר את האנשים המדהימים האלה מקרוב, נבין שהם בדיוק כמונו ובסך-הכל מבקשים שוויון ויחס הוגן כדי לחיות את חייהם בצורה המיטבית ולקבל תנאים הוגנים ושווים. אם החברה תיטיב להמשיך לפתוח את שעריה ולהסיר את המגבלות שהיא יצרה, הקשיים שהאוכלוסייה הזאת בחיי היומיום מבחינה שמיעתית יפחתו משמעותית, ואנחנו נזכה להיפתח ולהכיר אוכלוסייה מדהימה שיכולה לתרום לנו המון כחברה.
