מבצע "מגן צפוני", שאזרחי המדינה התבשרו עליו בהפתעה גמורה בבוקרו של יום שלישי, הוא תחילת המימוש של תהליך שתמצית מהותו היא גדיעת היכולת האופרטיבית היבשתית של חיזבאללה לתקוף את הגליל. להבדיל ממנהרות התקיפה ברצועת עזה שתכליתן הייתה יותר "טרוריסטית", ופחות לכבוש שטח, הרי שבצפון, בצד היכולת הטרוריסטית הטמונה במנהרות, התכלית העיקרית שלהן היא להעביר במהירות ובהסתר כמות גדולה של כוחות לצורך ביצוע מהלכים צבאיים טהורים לכיבוש שטח.
בהנחה שצה"ל ישלים את התהליך והאתגר של תקיפה יבשתית של חיזבאללה, עומדים מולנו שלושה אתגרים של יכולות אסטרטגיות של חיזבאללה:
האחד, הכמות המפלצתית של הרקטות והטילים המצויים בארסנל שלו. השני, הטילים המדויקים המצויים בידו, שכמותם כנראה אינה גדולה לפי שעה, המסוגלים לפגוע לא סתם באוכלוסייה אזרחית אלא במטרות איכות של מדינת ישראל. השלישי, מפעלי היצור שככל הנראה הוקמו/יוקמו בלבנון על-מנת שכמות הטילים המדויקים ארוכי הטווח תגדל ותלך; או העברת טילים כאלה ישירות מאירן ללבנון.
האתגרים האסטרטגים הללו שמציב חיזבאללה אינם בחלל הריק, ואינם עומדים ברשות עצמם. הם חלק אינטגראלי מהמערך האזורי של אירן. כל הדיבורים אצלנו על כך שהאיום הכי גדול על מדינת ישראל הם השסעים הפנימיים הם דברי הבל ולשם תפארת המליצה. מספיק שעשרה טילים מדויקים יפלו על מטרות איכות אצלנו על-מנת להמחיש זאת.
השאלה הגדולה והכי מציקה היא האם יש לישראל יכולת מספיקה ואמינה על-מנת לסכל את שני האתגרים הראשונים, ובראש ובראשונה לפגוע בכמות המפלצתית. במילים אחרות, האם היכולות נגד טילים שיש עכשיו לישראל (החל ב"כיפת ברזל", דרך "מרבד קסמים" וגמור ב"חץ") עונות או לא על האתגרים?
ועכשיו, שלוש הערות קצרות למבצע "מגן צפוני": ראשית, צריך להוריד את הכובע בפני המידור הדרקוני שאפף את כל התהליך מראשיתו ב-2014 ובזמן האחרון. לא ראיתי ולו הדלפה אחת, אפילו ברמז. הרבה פעמים שמעתי את ההנחה שבימינו אי-אפשר לשמור סוד. מתברר שכאשר רוצים, והדגש הוא על המילה רוצים, ניתן לשמור סוד, וטוב שכך הוא.
שנית, הצד הפוליטי. בזמנו, אחרי "צוק איתן" הייתה התנפלות אגרסיבית על הממשלה בעניין המנהרות. קמה זעקה גדולה: האשימו את המודיעין, האשימו את צה"ל וכמובן את הדרג המדיני: איך זה שלא ידעו, איך זה שלא עשו שום דבר, איך הזניחו, איך הפקירו את הישובים בעוטף לחסדי החמאס, ואיך ואיך. והנה, עכשיו, כאשר צה"ל עושה את מה שצריך לעשות, בתום נוהל קרב מורכב, קמים פוליטיקאים, וכמובן אנשי תקשורת כי השניים תמיד הולכים יחדיו, וזועקים: זה הכל "יחסי ציבור"; זה לא מבצע להגנת הצפון אלא להגנת נתניהו, להסחת תשומת הלב מתיק 4000. ביבי תיזמן את הכל על גבו של צה"ל. זה מזכיר לי שהאשימו את ביבי שנסע לפריז ומינה את
מירי רגב למלא את מקומו על-מנת ל"הפיל" עליה את הטיפול בתקרית בה נהרג סא"ל מ. אכן השנאה העיוורת לביבי מטמטמת את השכל ומייצרת רוע לב.
שלישית, הצד המדיני. טוב שבמקביל לעבודת הדחפורים התחילה בזירה הבינלאומית התקפה דיפלומטית על לבנון ועל חיזבאללה. יש לקוות שמועצת הביטחון תכונס על-מנת לגנות את לבנון וחיזבאללה על הפרת החלטה 1701, שהתקבלה בעקבות מלחמת לבנון השנייה, ואסרה הימצאות חיזבאללה בדרום לבנון. מעניין יהיה לראות מה תהיה עמדת אנגליה, צרפת ומדינות אחרות במקרה זה. ובכלל, מסקרן לראות מה תהיה תגובת ה"איחוד האירופי" המזדרז תמיד לגנות את ישראל על כל אירוע פעוט.
