הקביעות של פרשת מקץ היא בשבוע שחל בו חג החנוכה וזה אומר שיש ביניהם קשר רעיוני מובהק. בפרשת השבוע אנחנו קוראים על המהפך המפתיע בחייו של יוסף; לסוף 13 שנה במצרים כעבד נטול זכויות כלשהן, מתוכן 12 שנה בבית הסוהר ללא הגבלת זמן, פתאום מוציאים אותו מבור הכלא כי מלך מצרים חלם שני חלומות ברצף והם טרדו קשות את מנוחת נפשו. הפתרונות של חכמי מצרים לא הרגיעו אותו ואז נזכר שר האופים, שהיה אסיר משוחרר, כי בכלא יושב מישהו שפתר לו חלום. הוא מספר לפרעה והמהפך מתגלגל במהירות (בראשית מא): [יד] וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת-יוֹסֵף, וַיְרִיצֻהוּ מִן-הַבּוֹר; וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, (כי לא מכובד לעמוד לפני המלך במדי אסיר) וַיָּבֹא אֶל-פַּרְעֹה.
וכמובן, המלך הוא הפותח בדברים: [טו] וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-יוֹסֵף, חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ; וַאֲנִי, שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר, תִּשְׁמַע חֲלוֹם, לִפְתֹּר אֹתוֹ. לכאורה, לאסיר עד לפני שעה זו הזדמנות נפלאה לדבר טובות על עצמו בניסיון לזכות באהדתו של פרעה, אבל התגובה של יוסף מלמדת שהוא לא התרגש מהמעמד וגם לא מהמחמאה שקיבל: [טז] וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר, בִּלְעָדָי: אֱלֹקִים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה. וכאמור, זה קורה אחרי שחלפו 13 שנים מאז נותק באחת, שלא ברצונו, מבית אבא, שנים שבהן עלול היה להיטמע בתרבות המצרית שבתוכה נאלץ לחיות. אבל יוסף, לא רק שלא נטמע בסביבה, מהתשובה שלו לפרעה אנחנו למדים שהוא נשאר נאמן לגמרי לאמונה השלמה שספג בבית אביו.
וזה עובד, אפילו על פרעה. יוסף שומע מפרעה את תוכן החלומות ומציע פתרון אחרי הקדמה קצרה: [כה] וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-פַּרְעֹה, חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא: אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹקִים עֹשֶׂה, הִגִּיד לְפַרְעֹה. הפתרון הוא ששבע השנים הבאות יהיו שנים של שׂבע גדול ולאחריהן שבע שנים של רעב גדול. שלוש פעמים נוספות הוא מזכיר את האלקים בדבריו לפרעה ואחר כך הוא מציע גם כיצד לפעול. כי הרי לצורך זה האלקים שלח לך את החלומות, כדי שתוכל להתכונן לבאות, למזער נזקים ואולי אפילו להרוויח מהעתיד לבוא. וכיצד קיבל פרעה עובד האלילים את השילוב התכוף של אלקים בדברי יוסף? הוא נסחף אחריו: [לח] וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה--אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹקִים בּוֹ.
מוסיף והולך באור על הפסוק הראשון בפרשה מביא המדרש (רבה פ"ט) פסוק שמסביר את הרעיון: [א] וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים... (איוב כח, ג) קֵץ שָׁם לַחשֶׁךְ, וּלְכָל תַּכְלִית הוּא חוֹקֵר; אֶבֶן אֹפֶל וְצַלְמָוֶת. כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' מסביר זאת במשל מגלגל הענק בלונה פארק: כשנמצאים באמצע הגלגל, אפשר לעלות או לרדת, אבל כשמגיעים לתחתית, משם אפשר רק לעלות. זה מה שקורה עם יוסף וזה גם המסר של חג החנוכה; יוסף לא התערבב עם המצרים אפילו קצת, הוא שמר בקפדנות על הערכים שספג בבית אביו. בלי פשרות. לא וויתר על הישן לטובת חדש. חג החנוכה נקבע לזכר התקומה מתהליך הפוך שבו יהודים נסחפו מעט אחרי היופי המוחצן של תרבות יוון ובתהליך הדרגתי התנתקו לגמרי מהמורשת של עם ישראל.
בהתחלה, בדור הראשון להתייוונות הקפידו על שמירת מצוות ועם זה נהנו גם מבילוי באצטדיונים ובתיאטראות. הדור השני עדיין שימר את זהותו הלאומית אבל נתן עדיפות לתרבות היוונית. הדור השלישי כבר התנתק לגמרי, עד כדי שיתוף פעולה עם היוונים במלחמה נגד היהודים שלא הסכימו לוותר על דבקותם במסורת אבותם, מסורת של קיום מצוות בטהרה. התופעה הזאת שבה חלק מהעם, לפעמים חלק גדול ולפעמים קטן, בוחר להיחשף לרוחות חיצוניות בצד שמירה על זהותו היהודית, כולל שמירה של לפחות חלק מהמצוות, היא תופעה שחוזרת על עצמה שוב ושוב לאורך ההיסטוריה הארוכה שלנו. אלא שבכל המקרים היו מי שנסחפו באותן רוחות החוצה לגמרי.
האם יש בין הקוראים מי שאינו מכיר את התופעה הזאת? הרי זה בדיוק התהליך שחוזר על עצמו בדורות האחרונים. היו שחשבו, ואולי עדיין יש מי שחושבים, כי עצם קיומה של מדינת ישראל יבטיח את הדבקות בזהות היהודית, לפחות אצל אזרחיה, אבל לתקווה זו לא היה שום יסוד וכיום גם רואים שאין לה שום אחיזה במציאות. להפך, תשאלו את ראשי אוניברסיטת הדגל של ישראל שהחליטו כי שפת הלימוד לתארים מסוימים תהיה אנגלית. עברית זה מגזרי מדי, צריכים לחתור החוצה ר"ל, להיות אוניברסליים. בדיוק הבסיס הרעיוני של המתיוונים. נרות החנוכה קוראים לנו להוסיף עוד ועוד אור. וכמו יוסף, לא לפזול לצדדים ובטח לא להביט לאחור. לחתור תמיד קדימה, יותר ויותר יראת אלקים.
