את הדברים הבאים אני כותבת בכאב רב. אתמול הלך מאיתנו אמן גדול, הזמר
יגאל בשן, שהיה עבור חלק גדול מאיתנו פס הקול האותנטי של ילדותנו, שנות התבגרותנו וחיינו הבוגרים. יגאל בשן מסמל עבורי את ארץ ישראל שהייתה וכנראה לא תחזור. ארץ ישראל של תקווה, אופטימיות, תמימות וצניעות. אני מרגישה שעם לכתו, משהו ממני הלך גם כן.
אין לי מושג מה הביא למותו, אבל אני כן יודעת שכמו אמנים רבים אחרים, עם השנים הוא נדחק לשולי התודעה הציבורית ואני רוצה לכתוב כאן על ׳תרבות ההשכחה' של האמנים המבוגרים והיצירה הוותיקה שנוצרה כאן.
החברה שלנו היא דורסנית ואכזרית. תרבות הפופוליזם מכתיבה, פעמים רבות, את חיינו בהיבטים רבים ושונים, החל בפוליטיקה וכלה בהחלטה אילו אמנים יושמעו בתחנות הרדיו ואלו יופיעו על הבימות הציבוריות.
להתנהלות הזאת ישנם מחירים שאנו משלמים והיוצרים והאמנים הוותיקים משלמים. רבים מהם מגיעים לאחר שנים רבות של תרומה ענקית לתרבות הישראלית לחיי דלות ועלבון. אבל גם אנחנו משלמים מחיר בכך שאנחנו, כחברה, משאירים את אושיות התרבות שלנו בשולי הדרך וזונחים אותם לאנחות. אנחנו מאבדים את הקשר עם הבסיס התרבותי שלנו, מקבלים עלינו בינוניות ושטחיות תרבותית וחוטאים לאבני היסוד של היצירה הישראלית האותנטית שעליה גדלנו, צמחנו והתלכדנו כאומה.
מה אפשר וצריך לעשות? הרבה, וזהו תפקידם של גופים ציבוריים וממלכתיים. כבר כתבתי כאן בעבר שיש צורך לקבוע פנסיה קטנה לאמנים המבוגרים כדי שלא יתדרדרו לפת לחם, אך זהו רק חלק קטן מהעניין. חשוב שהיצירה הישראלית על גווניה, הישנה והטובה, תופיע בערוצי התקשורת השונים בתדירות תכופה יותר וכן גם האמנים המזוהים איתה.
מתקיימים בארץ אינספור אירועי תרבות מטעם עיריות, רשויות מקומיות, משרדי ממשלה, אירועים ממלכתיים וכדומה. חשוב שבכל אירוע כזה יהיה ייצוג לאמנים וותיקים, שהם כעמודי התווך של תרבותנו ופסקול חיינו. כך ניתן מקום כבוד ומקום ליצירה התרבותית האיכותית שנבנתה כאן במשך עשרות שנים, כך שגם הדור הצעיר יכיר ויוקיר אותה, ולא נשליכה מאחורי גבינו בבחינת ׳ישן מפני חדש תוציאו'.
