סניף של חד"ש? האם המחנ"צ הפך לסניף של
חד"ש? אחרת איך זה ששדר הספורט לשעבר זוהר בהלול הפרו-פלשתיני, על-פי הצהרותיו, שולב כחבר כנסת במפלגה החדשה בשעתה? אם לא די בכך, מפלגת העבודה לשעבר, לא עמדה במבחן המוניציפלי.
אחרת איך זה שעינת קאליש-רותם, ראש עיריית חיפה, נציגת המפלגה, בחרה ברג'ה זעאתרה, תומך טרור מוצהר, הן בארגון חמאס והן בחיזבאללה, כסגנה בשכר? אימרו מעתה, מחנ"צ היא מפלגה שמאלית רדיקלית, ששמה הראוי לה הוא, איך לא, המחנה האנטי ציוני. וכל השאר, והקשר למפא"י ההיסטורית, הוא אגדה. מיתוס ולא מציאות.
שחם בהסכמה על-כנסת ישראל להרחיב את איסור ניצול מרוּת במערכות יחסים בהסכמה גם לגבי בוגרים, ולא רק לגבי קטינים. וניצב
ניסו שחם כמשל. השוטר מספר אחת של בירת ישראל הממלכתית מנפנף בגאווה קבל עם ותקשורת בניאופיו כנשוי ובביצועיו המרשימים, ואינו בוש לחגוג על כך, רק משום שלמזלו הטוב הם לא עברו את הרף הפלילי. הוא ימשיך להיות איש רב מעללים חופשי וּמאושר, הצוחק כל הדרך אל כס המפכ"לוּת (רוני, ניסו מאחוריך), למרות קופת השרצים ה'מפוארת' שעל גבו. אתם שומעים טוב?
אבל רגע, מה עם הנורמה המוסרית והציבורית הפסולה והבזוייה? ואיזה מודל חיקוי ודוגמה אישית הניצב וּנציג החוק הראשי משמש לאלפי פַּקודיו וניצביו במשטרה, לבוסים ולרבבות אזרחי ישראל? כי אם בניצבים נפלה שלהבת, מה יגידו פַּקודיו? מה הפלא שלמרבה הצער הטרדת
נשים הפכה לנורמה בקרב-ניצבים ושוטרים אחרים, ושאמון הציבור במשטרה הוא בשפל גמור? אדוני, כאיש ציבור בכיר פגעת בכולנו, ולא רק במשפחתך. העונש הקל שקיבל ניצב שחם לא רק שאינו מרתיע, אלא מהווה פרס להטרדות וניצול נשים. כשר(???) וּמסריח כבר אמרנו?
שחם (2) צביעות לא רק מפקד מחוז ירושלים, ניסו שחם, שרוממות הדרת נשים וערכי מוסר בגרונו, כמי שהעלה את הנושא לסדר היום המשטרתי (זוכרים?), אך הוא נתפס בקלקלתו בהטרדת נשים - הוא סמל הצביעות.
עם כל הכבוד, דומה שגם החברה החילונית, שיצאה בעליהום ציבורי ותקשורתי חסר תקדים נגד הדרת נשים במיגזר החרדי, לוקה בצביעות זו. ואל תתנו לעוּבדות לבלבל אותה. שהרי על-פי הסטטיסטיקה, כל אישה שנייה בחברה מוטרדת על-ידי גברים.
ואולי שחם, כמו החברה בכללה, הם הגירסה המודרנית של הפילוסוף היווני סוקרטס, המטיף הנודע למוסר, שכאשר נתפס במעידתו על חם, אמר: "עכשיו אני סוקרטס האדם, לא הפילוסוף". וכל מילה נוספת מיותרת.
לא נורמטיבי בנו ריינהורן, כפי שפורסם, הוא אב מסור לילדיו וּמאמן כדוריד מוכשר. אז מה הקשר לפדופיליה? זהו שאין קשר. גם הפדופיל שאול שמאי, כזכור, היה מחנך ומורה דגול ומסור לתלמידיו. והם לא לבד. ישנם לא מעט פדופילים שהם אנשים 'נורמטיביים', בעלי משפחות, אקדמאיים וּבעלי מקצועות חופשיים.
הגיעה השעה להכיר בכך, שבניגוד לדיעה הרווחת הקדומה, לפיה הסטיות השונות, כמו גם תופעות אלימות ורצח, הן נחלת השכבות החלשות, הרי עובדה היא שהן חוצות למרבה הצער את כל המגזרים ללא הבדל עדה וּמעמד כלכלי וחברתי.
יש צורך לערוך מִבדקים נפשיים וּמבדקי אישיוּת יסודיים לעובדים, כדי לשלול כל אפשרות של מסוּכנוּת, סטייה או עבריינוּת. זאת תוך תיאוּם מלא בין הרשויות השונות - המשטרה, הרווחה וּמשרד הבריאוּת - וגיוס הרשתות החברתיות כמקור לשאיבת מידע בנושא על העובד (כך למשל בנו גייס ברשת בנות מעורטלות למטרות דוּגמנוּת כביכול). רק כך ניתן למנוע את התופעות הפליליות המבישות וּלשפר את פני החברה. וּבא לציון גואל.
די לעצימת העיניים!
כלי התמודדות שמתם לב שמרבית ההספדים נאמרים בגוף שני (את\ה), כדי להרגיש את נוכחוּת המת מול עינינו, וכך הדברים מקבלים משמעות מוחשית אותנטית כאן ועכשיו. גם אם גופו מת, הרי דמותו ממשיכה לחיות בעיני משפחתו וּמוקיריו. זוהי דרך פסיכולוגית להתמודדות הכואבת עם חֶסרון המת.
וזה בדיוק מה שעושה שלומית בכר במשך 22 שנה מאז מותו במצולות של בעלה סא"ל בנצי ז"ל. הדיבור אליו בלשון נוכח תוך הבלטת חסרונו הפיזי ושיתופו בחוויותיה השוטפות וּבחוויות העבר, מחייֶה את דמותו וּמעצימה אותה בדמיונה וּבכך מעֵבר להבעת תחושותיה הדבר מֵקל על התמודדותה עם מותו.
נכון עשתה שלומית שהעלתה את המכתבים לבעלה בספר. שיתוף הציבור בחוויותיה האישיות וּבהבעת תחושותיה הוא כלי מועיל נוסף בהתמודדותה היומיומית עם המוות. בו-זמנית גם אלמנות אחרות, שיקראו את הספר, יזדהו עימו ויקבלו ממנו תעצומות נפש.
