עיוורון-צבעים תפיסתי

במאמרו של ש' רוזנר, במעריב (29.11.18) טוען הכותב שהנשיא טראמפ הסב נזק לביטחון ישראל שאיננו בהכרח זניח. בעמדתו זו שותף רוזנר לאופוזיציה לנשיא טראמפ בארץ ובארה"ב - דמוקרטים וניאו-ליברלים המקורבים להם - שמחפשים באופן שיטתי נושאים, סיבות או אמירות שתוכלנה לשמש מסד לביקורת זו. רוזנר מסמן בתגובותיו מזה זמן רב את השתייכותו האידיאולוגית-פוליטית לזרם זה, ובעמדותיו, כעיתונאי שכותב ומדבר לא מעט בגנות הנשיא ומדיניותו, חרף העובדה שטראמפ הוא הנשיא הידידותי ביותר לישראל מעולם, מסב הוא עצמו נזק לא מבוטל לישראל. אנו יודעים היטב כיצד רואה הנשיא טראמפ את מבקריו הפומביים, במיוחד כאשר בקורתם רוויה "פייק ניוז" כפי שהוא מכנה זאת, או ניגוח והשמצות לשמם. אנו יודעים היטב שלנציגות הדיפלומטית האמריקנית בכל מדינה (כמו גם במדינות אחרות), סדרת תפקידים שאחד החשובים בהם הוא גיבוש תמונה אמינה של דעת הקהל, מעצביה ומבטאיה. האמריקנים מבינים היטב שבדמוקרטיה, לדעת הקהל השפעה חזקה ולפעמים גם מרחיקת לכת על המנהיגות הלאומית ועל האופן בו פועלת המדינה מול הזירה הבינלאומית בכלל ומול ארה"ב בפרט. אין עם, מדינה ומנהיגות פוליטית שאינם רואים בדעת-קהל אוהדת נכס מדיני חשוב. האם רוזנר מודע לכך ובוחר להתעלם במודע, או שהביקורת מגיחה אצלו מ"הבטן" ואינה עוברת את בקורת השכל הישר?! עמדה ישראלית כלפי מדיניות ארה"ב, יהיה הממשל בה אשר יהיה, הינה טבעית ומתבקשת. עמדה ישראלית פרסונלית נגד נשיא נבחר בארה"ב, היא בגדר התערבות בעניינים הפנימיים של מדינה ידידותית, בעלת חשיבות עליונה לביטחון הלאומי שלנו. בתחום זה רוזנר אינו יחיד; מרבית השמאל הישראלי לוקה באותה תסמונת ממש. לעצם הטענה שהוא מעלה, אני סבור שהוא טועה. ישראל נקטה בעבר וממשיכה גם כיום בקו מדיני האומר שאת הגנתה נגד אויביה המידיים, תנהל ותבצע בכוחות עצמה. היא אינה מבקשת לצורך זה דבר מאחרים למעט, במקרים מסוימים, ציוד צבאי הנחוץ ליצירת מאזן הכוחות האזורי. עם זאת, המציאות הפוליטית הבינלאומית נזילה ומדינות בעלות אינטרסים גלובליים (מעצמות) כארה"ב, אינן יכולות להתעלם מכך. התייחסות הבאה לשמר אינטרסים אזוריים, מושתתת תמיד, אם כי במידות משתנות, על שיתופי-פעולה עם מדינות באזור הנחשבות ידידותיות או בעלות-ברית. בעולם שבו רוסיה מנסה לנצל את הוואקום האסטרטגי-גלובלי, שמותירה ארה"ב בהתקפלותה מהאזור, גוש יציב של מדינות ידידות הוא נכס לארה"ב. בגוש כזה לישראל משקל בעל ערך רב - פוליטי, מדיני, צבאי, מודיעיני ואחר. בכדי שישראל תוכל למלא את משימותיה באזור, בחלקן בכוחות עצמה ובחלקן בתאום עם ארה"ב, חייבות המדינות לקיים ביניהן הסדרי "חלוקת עבודה" אמינים, שבמסגרתם ארה"ב מטפלת במעצמות כאשר ישראל ושותפות אחרות תטפלנה בבעיות המקומיות. פעילות יעילה מסוג זה מחייבת אמון בין הצדדים והבנה הדדית של כל צד את האינטרסים החשובים לצד האחר. בחלוקה הגושית הקיימת כיום, ובהינתן הפזילה הסינית למזה"ת, למזרח ומרכז אפריקה, אם רוצה ארה"ב להיות רלוונטית מבלי לשלם על-כך מחירים גבוהים במיוחד, עליה להשתתף ביצירת ושימור המאזן האזורי באופן שוטף. אפשר שטראמפ ביקש במסגרת אותה מדיניות, לחזק ולהבליט את היחס המיוחד לישראל כבעלת-ברית של ארה"ב. בכך לא רק שלא פגע בה, אלא אפילו הועיל מאוד. העובדה שרוזנר אינו מאמין שחברי הקונגרס האמריקני מבינים שיקולי א'-ב' אלה במדיניות החוץ, מטרידה ומעליבה כאחת; ואם כך, לאן הוא חותר? לסכסך בין הצדדים? המשבר החברתי-פוליטי-אידיאולוגי הפנימי בארה"ב הוא בוודאי חלק מהדיון הכולל, אבל מערכת היחסים האמריקנית-ישראלית אינה אחראית לו ולדעתי גם בעתיד לא תשנה אותו באופן עקרוני. זו בעיה פנים-אמריקנית שהעם האמריקני יצטרך לפתור לעצמו. לכל פתרון תהיינה גם השלכות עולמיות בגלל מעמדה המיוחד של ארה"ב בעולם. דומני שרק אם ארה"ב תחליט לאמץ מחדש מדיניות של בדלנות חריפה ולבסס את יחסי החוץ שלה על אידיאולוגיה שמאלנית קיצונית במקום על אינטרסים גלובליים, אזי במקרה של חילופי ממשל כוללים בארה"ב - נשיא וקונגרס עם רוב לעומתי למדיניות ארה"ב בכל המאה ה-20 ועד היום - עשויים יחסי ארה"ב-ישראל להשתנות לרעה באופן משמעותי. בהצגת טיעונו הבסיסי קובע רוזנר: "העם האמריקני הוא בעל הברית האמיתי שלנו...". אולם, כאשר ה"עם האמריקני" חצוי בעמדותיו כמעט בכל נושא וגם ביחסו לישראל, על איזה "עם" אנו אמורים לסמוך? האמת חייבת להיאמר: חוגים אמריקנים שהשקפת עולמם שוללת את זו שלנו ויחסם מותנה "בכניעה" ישראלית אידאולוגית לגחמותיהם, לעולם לא יוכלו להיות ידידי ישראל; אסור לטאטא זאת מתחת לשטיח. כל עוד אידאות השמאל הקיצוני מנחות את השקפות העולם של המפלגה הדמוקרטית בלבד, בעוד דמוקרטיות רבות אחרות אינן שותפות להן או דוחות אותן מכל וכל, עשויה מערכת היחסים להיות פחות חמה וקרובה, אך לא עויינת. זאת ועוד, שינוי אמריקני בכיוון התבדלות בזירה הבינלאומית ושיפוט מערכות יחסים בין-מדינתיות על יסוד הגישות האופייניות לשמאל הפונדמנטליסטי, יקשו מאוד, בלשון המעטה, על ארה"ב לשמר את מעמדה העולמי. בד-בבד יקל הדבר מאוד בשילוב עם אי-יציבות אירופית, על היריבים העולים - סין, רוסיה, הודו, גוש או גושים אסלמיים - לדחוק את רגליה ולחזור למציאות של עולם רב-גושי ובלתי יציב ואפילו להגמוניה סינית בעולם.¹ משום כך, יש לבסס את מערכת היחסים בין העמים על מרכיבי השיתוף ולדחוק לשוליים את מרכיבי המחלוקת, תוך הדברות מתמדת במטרה לצמצם פערים בדרכי הסכמה.²