לנושא תוכנית הלימודים בספרות עברית ובשאלות איתן נדרשים תלמידים להתמודד בבחינות הבגרות בספרות עברית התודעתי תוך סיוע בהתנדבות לתלמידים בבית הספר התיכון הסמוך לביתי. מדובר בסיוע לתלמידים, שעברית להם אינה שפת אם, אבל הם כבר אינם זכאים להקלה הניתנת לעולים חדשים.
מעיון במספר רב של שאלוני בחינות בגרות התוודעתי להיעלמותם של שירים, שלמדנו בהיותנו תלמידים בבית ספר תיכון. ניכר, שאנחנו חיים היום בצל מגמה המבקשת לנכס ערכי יהדות "פטריוטית", יהדות שאינה שואלת, יהדות שאין בה תהיות או שאלות נוקבות.
לא מצאתי שיר של א.צ. גרינברג שלמדתי בבית ספר שנמנה לרשת של זרם העובדים. נעלם כלא היה שיר שנכתב בעקבות הפרעות ביהודי פולין בימי מלחמת העולם הראשונה. משורר מיוסר השואל מתוך כאב "הַיֵּשׁ אֱלוֹהִים" ואף תוהה וזועק זעקה כואבת, האם "שֶׁטּוֹב הוּא מִטִּיטוּס" ומתוך תהייה נוספת ומתייסרת פוסק ברעד "אִם יֶשְׁנוֹ - הוּא בַּכְיָן, הוּא פַּחְדָּן".
ניכרים פצעי א.צ. גרינברג שידו רעדה עת חצב בסערת נפש בשיר "קפיצת הדרך" את המלים, המציגות אלוהים שאינו טוב מהפורעים. אלוהים המוצג כבכיין וכפחדן "וְיָרַד גַּם הוּא לְהִשְׁתַּכֵּר כְּגוֹי".
הרג וטבח כבר אין מקום לשירה התובעת מהתלמיד להתמודד עם כאב של משורר בשיעור קומתו של א.צ. גרינברג, אין לו מקום כיום בתוכנית של שירה מגויסת, שמא הרהורי תהייה, התלבטויות ושאלות נוקבות יקבלו ביטוי בשיח ובשיג בשיעורי ספרות. שמא יעלו הרהורי כפירה.
יש מי שפחד מהרהורי כפירה הנמצאים אצל שאול טשרנחובסקי בשירו "הרוגי טירמוניא" לנוכח מראות זוועה של הרג וטבח, שביצעו אוקראינים ביהודי אוקראינה. לשיר הזה כבר לא נמצא מקום בין כתלי בית הספר העברי. היה ונעלם.
אין מקום לביטוי הכואב המעלה על הדף את המלים: "אֵין אֱלֹהִים, כִּי אֵינֶנּוּ - אָכֵן! אֵין אְלֹהִים, גַּם עִבְרִי גַּם נוֹצְרִי"!, אין מקום לשאלה הצועקת - "הֲמֵאֱלֹהִים יִבָּצֵר מֵעֲנוֹת"? לא היה מי שיעז להדביק תוויות של משורר שמקומו מחוץ למחנה עקב הרהורי כפירה הקובע "אִם אֵל בָּאָרֶץ" הרי הוא "וּכְלוּם לֹא רָאָה אֶת הָעַוְלָה, הַזָּדוֹן הַגָּדוֹל הַנַּעֲשֶׁה פֹּה בִּשְׁמוֹ וְלִשְׁמוֹ?...." אך במשרד החינוך יד נעלמה אמרה לשיר הזה OUTֱֱ!!!
התרבות העברית ידעה לקבל הרהורים נוגים העולים מאובדן דרך ותחושת התרוקנות השמים מאלוהים הניכרים בשירת המשורר הלאומי
חיים נחמן ביאליק, כפי שבאו בשיר "על השחיטה" לנוכח המפגש המזוויע עם מראות העיר קישינב בשנת 1903 אחרי הפוגרום ביהודי העיר - "שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלַי! אִם יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב - וַאֲנִי לֹא מְצָאָתִיו". הרהורים נוגים המסתיימים בקביעה נחרצת וכואבת של המשורר - "לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׁפָתַי".
מסורב מוות כואב, קשה לקבל שתלמיד המסיים כתה י"ב בבית ספר תיכון בישראל לא נפגש עם השירים "על השחיטה" ו"בעיר ההריגה" של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק.
ניכר, שכיום במשרד החינוך הולכת ופוחתת הפתיחות לקבל סערת נפש של משורר שדומע ומסיק מסקנה כואבת על אובדן הדרך של אלוהים. ואם חס וחלילה ימריאו התלמידים לפסגות היופי והערצתו בעקבות השיר "לנוכח פסל אפולו", היה מי שדאג שהשיר הזה ייגנז.
בצד הביקורת אני מציין בסיפוק, שלא פגעו בספר "הר אדוני בנאפולי" של הסופר ארי דה לוקה, ספר בחירה, שאחד מגיבוריו רֶפנילו הסנדלר, שמתקן את הנעליים של דלפוני שכונת עוני בנאפולי ללא תשלום. סנדלר ש"למד את המקצוע מן התלמוד", סנדלר קדוש הנעזר בסנדלר מהחלום הנקרא רבי יוחנן הסנדלר, סנדלר חולה "מסורב מוות" ניצול אושוויץ, המתריס כלפי שמים בשאלותיו הנוקבות.
הבאתי לדוגמה מספר מועט של שירים, שאני מצר על היעלמותם מתוכנית הלימודים בספרות עברית. מי שידו במעל ההעלמות, הוא עשה שרות רע לשירה העברית וללימודי הספרות העברית.
