מכחישי השואה יודעים ידוע היטב כי הם מכחישים אמת לאמיתה. כדי שנבין. הם מכחישים את השואה שהייתה. הם יודעים שהייתה. מה שהם מכחישים הוא מה שהיא תהייה בעתיד. הם מכינים אותה להיות שקר מחר. מפני שהייתה. מפני שהיא אמת. כל מה שהיה אמת אתמול ושלשום, מוכחש היום כדי שיוקע כשקר בעתיד. ואז, הם אומרים כי העתיד כבר כאן, כי השואה היא כבר שקר, היא כבר עברה את תהליך הגמילה מן האמת שיבשיל רק בעוד זמן, אבל כיוון שיבשיל - יהי רצון שכאילו כבר הבשיל. זה סוג של טירוף.
אבל עכשיו שמדינות נכנסות לתהליך, הטירוף הזה נראה שפוי לעילא. הוא מגובה בחקיקה. הוא נשען על כוח. הוא סומך על העם. הוא דמוקרטי. הוא רצון הרוב. הרוב לא רוצה שהשואה שהוא עשה אתמול תרבוץ על מצפון ילדיו מחר. מפני שהייתה. אילולי הייתה, לא היו מפחדים שהיא תהיה כבידה מנשוא בעוד דור, או דורות. לכן המדינות מכחישות השואה מבטיחות לרוב שבחר בהן את השלטון, כי הן תגאלנה את העתיד מן האשמה, והראיה היא שכבר היום אין. אין שפוי מזה. מה שמטרף את הדעת הוא כי המדינות מכחישות השואה מקובלות יום יום יותר ויותר כשפויות.
הלב כמובן דואב. בחדריו רותח זעם. הם מתפוצצים על המכחישים ומטיחים בהם כי הם נאלחים, רשעים, רודפים, שונאים. לשווא. הם לעולם לא יודו כי הם רודפים או שונאים. לא במדור של מכחישי השואה. במדור מכחישי השואה גם יכחישו וגם יאמרו כי הם אוהבים, או למצער ידידים. או ספוגי רגש חמלה על הנוראות שעשו אחרים, לא הם, בשואה שאכן הייתה אבל לא תהיה עוד מחר. שיגעון.
אכן. וזה מה שיש להטיח בהם, ביחידים או בחבורות או בממשלים, ואם לא להטיח, כי הרי זה בוודאי לא יעשה כל רושם על הנדונים, לפחות כך להתייחס את הפתולוגיה הזאת. כך להבין אותה. כך לסרב לחלוק לה כבוד כאילו היא פשוט רק שקרים וכזבים.
אנשי המחקר, והמדע, וכותבי הזיכרונות, והארכיונים, והתעודות, והתמונות, והסרטים, וכל הצללים שהשאירה השואה על הפלנטה - יספרו את הסיפור שלה לעולמים. המכחישים לא מסכנים את האמת. כי לא אותה הם מכחישים. אולי להפך. הכחשתם מוכיחה אותה. הם מסכנים את השפיות. עליה צריך להגן.
