התסמונת כבר כאן דומה שתסמונת 'קן הקוקיה' כבר כאן. לאחרונה פורסם נתון מדאיג, שחייב להדיר שינה מכל מי שבריאות הנפש של הציבור חשובה לו, והוא - שמחצית מהפסיכולוגים נותנים אבחנות שגויות.
אתם שומעים טוב? אז ככה. בצד הקלוּת הבלתי נסבלת לעיתים לעבוד על אנשי מקצוע בתחום, ולהתחזות לחולי נפש (והתסמונת כסמל), אי-אפשר להתעלם מהאפשרות ההפוכה, שעלולה להיות קטלנית, לפיה עובדי בריאות הנפש מקלים באבחנה המקצועית, ואינם מאבחנים מסוּכנוּת של מטופלים המשוחררים לביתם.
התוצאה העגומה, שהפכה למרבה הצער לחלק בלתי נפרד מהכרוניקה הפלילית החדשוּתית, היא רצח של בני משפחה לרוב, או של זרים, על-ידי החולים, ולפעמים השחרור נגמר בהתאבדותם. והלקח, נראה, לא נלמד עד כה.
האם מחכים, חלילה, לאסון הבא? איפה האחריות המקצועית של פסיכולוגים ופסיכיאטרים בנושא כה רגיש ובעל השלכות לחיי אדם? יש לרענן נהלים, להחמיר את סף הקבלה למקצוע, לעבור השתלמויות תמידיות בנושא כדי להגביר את מודעות המטפלים לסוגיה הכאובה ולשפר את יכולת האבחנה שלהם. לתשומת לב השר ליצמן.
במבחן התוצאה אין צורך ברפורמה לשינוי חוקי עונשין בנושאי רצח מדרגה שנייה. ולא רק משום ההמתנה הארוכה עד אישור החוק. צריך לשנות לאלתר את ההגדרה של רצח. לשלול את מרכיב הכוונה המעורפל והשנוי במחלוקת, ולקבוע הגדרה חדשה על-פי מבחן התוצאה בלבד: אקדח או סכין, או כל כלי נשק אחר (ובכלל זה אבן קטלנית או אמצעי חניקה), השלופים במערכה הראשונה - רוצחים במערכה השלישית ואפילו השנייה. או בלשונם הציורית של חז"ל - כורתים ראש ציפור, ולא תמות?!
לכן כל כלי רצח המוּנף על אדם, שנהרג בעקבותיו, ייחשב לרצח. והעונש חייב להיות מאסר עולם בלי הנחות, ממש כמו ל
יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה
יצחק רבין. רק כך יוחזר אפקט ההרתעה מפני ביצוע מעשי רצח, ותימָנע הזילוּת בחיי אדם, שפשתה למרבה הצער במחוזותינו. ובא לציון גואל.
מי צריך ריטלין? פורסם כי מיליון מִרשמים של ריטלין ניתנים מדי שנה לאזרחי ישראל, תלמידים כבוגרים. יתרה מכך, השנה חל זינוק של 14% בצריכת התרופה בגיל הרך. השאלה היא, מי צריך את הריטלין? התלמידים? ואולי... המורים?
שמעו סיפור (אמיתי, לא בדיחה). מעשה בתלמיד כיתה ה, בן למשפחה ברוכת ילדים, שסבל מהפרעות קשב וריכוז חמורות. כתוצאה מכך הוא הפריע לכל הכיתה במהלך השיעור. המורה החליט לשים קץ לדבר, וּבשיתוף עם ההורים הוחלט שהתלמיד יקח חצי כדור ריטלין מדי בוקר, כשהוא נמזג בכוס הקפה. היה זה ריטואל קבוע. בכל בוקר התייצב התלמיד בבית הספר, מצוייד בכדור הגואל, וּמכין קפה לו ולמורה (כמה אדיב).
כעבור חודש זימן המורה שוב את ההורים, והפעם כדי לבשר להם על השינוי הדרמטי שהתחולל בבנם בעקבות הריטלין. לא יאָמן. הוא הפך לתלמיד טוב, שָקט וּממושמע. אלא שאז הפתיע הבן השובב וגילה את הסוד. את הריטלין בכל יום הוא שם לא בקפה שלו, אלא, ניחשתם נכון, בקפה שמָזג למורה. מסתבר שהמורה הוא זה שהיה זקוק נואשות לתרופה הגואלת, והשינוי שחל בו, הרוגע והסבלנות, השפיעו לטובה גם על התלמיד.
